האם רוב הקף נחשב ציצין המעכבין

2010-07-25 10:48:37
תשובות לשאלות בהלכה שהגיע אל שולחן המכון למחקר הלכתי רפואי "ברית ישרים". סגנון תלמודי עיוני.

מכון מחקר הלכתי רפואי  "ברית ישרים" (ע"ר)
יו"ר המכון: הרב יצחק שלמה פרקש טל. 052-7621010

♦♦♦

שאלה:

ילד בן ששה ימים שנולד עם שינוי באבר המילה, שמקום הנקב אינו בקצה העטרה ככל הילדים אלא נוטה מעט לתחתית העטרה (הנקרא בל' הרופאים Hypospadias). יום שמיני שלו חל להיות בשבת ומאחר שהערלה שלו איננה ככל הנולדים וגם אפשר שיצטרך לעבור ניתוח לתיקון הבעי' הנ"ל ולצורך כך יצטרכו הרופאים חלקי עור, נסתפקו בדבר מילתו, האם אפשר לעשותו בשבת, והאם אפשר לברך על מילתו.

לדברי השואל, העטרה מגולה לגמרי עד ה"חוט הסובב" שבתחתית העטרה ורק השיפוע שהחוט יורד ומשפע לצד הגוף דבוק ומכוסה ברוב היקפו. רוב גובה החוט מגולה שאר עור הערלה והפריעה מדולדל ואינו מכסה את העטרה.

[מאחר שלא נשאלתי לגבי הנתוח אם לעשותו אם לאו, לא נכנסתי בצדדי בעד ונגד ביצוע ניתוח והנפק"מ בענין עשית המילה באופן שלא יפגע בהצלחת הניתוח, לכן ההתיחסות לגבי השאלה הזו תלוי' ועומדת].

תשובה:

נראה פשוט שכדי שיהא אפשר למול בשבת ובברכה צריך ב' תנאים; א. שלפני המילה הילד ערל. ב. שאחרי המילה יהא מהול. ובאם ישנו ספק באחד מהתנאים הרי שמספק א"א למול בשבת ולכאו' אף א"א לברך מספק ברכה. ובילד זה שרק היקף שיפוע החוט הפונה לגוף מכוסה, יש לעיין בב' צדדים; א. האם כשרק רוב היקף מכוסה נחשב ערל. ב. האם צד זה של החוט נחשב לעטרה.

מכיון שאגב שיחתי עם כמה ת"ח בנדון הנ"ל ראיתי בלבול הדברים והשיטות, הארכתי קצת בביאור ובירור השיטות מלבד דעת השו"ע להלכה ולמעשה.

 - א -

מתני' (שבת קל"ז ע"א) "אלו הן ציצין המעכבים את המילה בשר החופה את רוב העטרה ואינו אוכל בתרומה ואם הי' בעל בשר מתקנו מפני מראית העין מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל" ובגמ' אמר רבי אבינא א"ר ירמי' בר אבא אמר רב בשר החופה את רוב גובהה של העטרה. ופי' רש"י רוב גובהה, לא תימא רוב העטרה דקתני מתני' רוב הקיפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד. עכ"ל.

ישנם ג' מצבים של "רוב העטרה"; א. רוב גובהה ורוב הקיפה, דהיינו רוב השטח הכללי של העטרה. ב. רוב גובהה במקום אחד בלא רוב הקף. ג. רוב הקיפה לבד בלא רוב גובהה. ומדברי רש"י למדנו דלמסקנא אף באופן ב' נקרא ציצין אך לא נתבאר מה דין אופן ג' דאפשר שמה שפשוט לו אף בהו"א דברוב הקיפה מיקרי ציצין היינו דווקא באופן א' כשיש גם רוב גובהה וריבתה הגמ' אף רוב גובהה במקו"א אבל בלא רוב גובה לא שמענו ואפשר דלא הוי ציצין המעכבין.

אך לפי"ז לא מתיישב ל' רש"י דקאמר "אפי' רוב גובהה" דהא לפי"ז אין להקיפה שום משמעות דאם יש רוב גובה נקרא ציצין ובלא"ה לא, והול"ל "לא תימא רוב העטרה דקתני מתני' רוב הקיפה אלא רוב גבוהה אפילו במקום אחד" ותיבת אפילו קאי על "מקום אחד" ולא על "רוב גובהה". ומדברי רש"י אפשר להבין דהא פשוט שרוב היקפה לבד בלא רוב גובהה הוי ציצין המעכבין והו"א דבלא הקיפה לא הוי ציצין בשום גווני קמ"ל דאפי' רוב גובהה במקו"א נקרא ציצין מעכבין.

(מדברי רש"י ביבמות לא מוכרח כן שכתב (ע"א ע"ב) "רוב גובהה אע"ג דאין רוב הקיפה" וביותר בדף מ"ז ע"ב שכתב "רוב גובהה של אותה שורה ולא תימא רוב הקיפה" ואפשר להבין דדווקא ברוב גובהה נקרא ציצין המעכבין אבל רוב הקיף לבד לא מעכב. אך אין זה מוכרח דאפ"ל דר"ל דלא נימא מתני' דווקא ברוב הקיפה מיירי אלא אפי' רוב גובה וסמך על מה שכתב במקומו בשבת קל"ז).

והנה הראשונים סתמו דבריהם, דהרי"ף והרא"ש הביאו דברי רב כמו שהם "רוב גובהה של עטרה" ורק הר"ן על הרי"ף הוסיף את דברי רש"י אפי' רוב גובה במקו"א, ואף הרמב"ם סתם דבריו וכתב (פ"ב מהל' מילה ה"ג) "יש ציצין המעכבין את המילה ויש ציצין שאין מעכבין את המילה כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גובהה של עטרה הרי זה ערל כמות שהי' וזה העור הוא ציץ המעכב. ואם לא נשאר ממנו אלא מעט שאינו חופה רוב גובהה של עטרה זהו ציץ שאינו מעכב". הרי שלא הזכיר כלום מדין רוב הקף ומשמע דבלא רוב גובהה אינו מעכב ואפי' ההקף מכוסה.

והטור הוסיף על דברי הרמב"ם שכתב "כיצד אם נשאר מהעור עור החופה את רוב גובהה אפי' במקום אחד. זהו המעכב את המילה וכו'". דומה למה שכתב רש"י אך שינה הלשון שכתב תיבת "אפילו" על "מקום אחד" ולפי מה שדייקנו לעיל הרי שלשיטתו אפשר שרק רוב גובהה מעכב ו"אפילו" דקאמר ר"ל ואצ"ל באופן א' שיש רוב גובה ורוב הקף אבל באופן ג' לא מעכב. וזה עולה בקנה אחד עם דברי הרי"ף הרא"ש והרמב"ם ונחלק על רש"י.

אלא שהבית יוסף הביא בשם קונטרס מחכם ספרדי שם חידש דברוב גובהה אע"ג דליכא רוב הקף ורוב הקף אע"ג שאין רוב גובהה תרווייהו מעכבין את המילה "דהא רבינא לא בא להקל דלעיכובא לא סגי אלא ברוב גובהה של עטרה אלא להחמיר דאפי' ברוב גובהה במקו"א מעכב אע"ג דלא הוי רוב הקיפה וכו'. והב"י הביא דברים אלו ע"ד הטור ולכאו' כפי שדייקנו לעיל מל' הטור משמע דרוב הקף לבד לא מעכב. ואף על הרמב"ם הנ"ל ציין בכסף משנה את דברי רב ואת מה שהוסיף רש"י תיבת "אפילו". ואת דברי החכם הספרדי האלו הביאו הדרכי משה (הארוך) והב"ח והפרישה ונקטו בפשטות דאף רוב הקף לבד בלא רוב גובהה מעכב את המילה כאמור כן נראה שיטת רש"י.

אמנם על אף שהב"י ביאר את דברי החכם ספרדי ומשמע דס"ל כן מ"מ בשו"ע סתם דבריו והביא ל' הטור שתיבת "אפילו" על "מקום אחד" ולא כרש"י דקאי על "רוב גובהה". ועמד הש"ך (סק"ט) על ביאור הלשון מהי כוונת "אפילו במקום אחד" ומבאר דהאי "אפילו" מהופך הוא וצ"ל אם נשאר מהעור עור חופה אפי' את רוב גובהה במקו"א ורצונו לומר וכ"ש דרוב הקפה. וכ"ה ברמזים וכו'. ומביא הש"ך את דברי המחבר בהל' שבת (או"ח של"א) שכתב בפי' כל' רש"י "אפילו רוב גובהה במקו"א" ואת דברי החכם ספרדי שהו"ד בב"י ד"מ וב"ח, ועל כרחך שזהו כוונת המחבר כאן אפי' שנקט ל' הטור.

ונראה דהמחבר ס"ל כרש"י דתיבת אפילו קאי על רוב גובהה וכמו שסתם באו"ח רק שביו"ד נמשך אחר ל' הטור ורק באו"ח ששם לא כתב הטור כלום רק כתב ל' רב "רוב גובהה העטרה" ולא כתב כלל תיבת "אפילו" שפיר כתב שיטתו וכל' רש"י. וע"כ דביו"ד הל' מהופך (ואפשר שאף בטור ס"ל דהל' מהופך ולא נחלק על רש"י). ובלא"ה תקשי הסתירה בדברי המחבר מאו"ח ליו"ד. ובבאה"ג ציין לדברי המחבר "אפי' במקו"א" לדברי רש"י הנ"ל ואם לא נפרש כש"ך דל' מהופך הוא הרי שזה שיטת הטור ודלא כרש"י אע"כ שהבין דכוונת המחבר (ואולי אף הטור) מהופך וס"ל כרש"י דאפילו קאי על רוב גובהה ור"ל דכ"ש רוב הקף בלא רוב גובהה.

נמצא סברת כל הפוסקים ה"ה רש"י החכם ספרדי, ב"י, ד"מ, ב"ח, פרישה, ש"ך, באה"ג ואפשר דאף הטור ס"ל כן דרוב הקף לבד מעכב.

הג"ה. [מה שכתב הש"ך שאף הב"ח הסכים כן, כוונתו לדין ציצין המעכבין רוב הקף לבד. אבל בתוך דברי הש"ך נזכר הדין השני של החכם הספרדי שחידש שכל הבשר שבראש הגוי' נחשב עטרה מהחוט ועד הנקב ולא כדמשמע מדברי רש"י שרק החוט עצמו. ואף בזה נראה שהש"ך מסכים עם החכם ספרדי ומדברי הב"ח נראה שמסכים עם רש"י אלא כאמור כוונת הש"ך שמביא את הסכמת הב"ח לדין רוב הקף לבד. וכך נראה פשוט.

אלא שבשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב קט"ו) תמה על הש"ך שמזכיר את הב"ח והרי הב"ח חולק על החכם הספרדי בהגדרת עטרה, ועיי"ש מה שמסביר בדברי הב"ח ולא ירדתי לסו"ד. וע"ע לקמן היד הקטנה. ולכאו' כוונת הש"ך פשוטה, וצ"ע.

גם מה שהשמיט שאף הדרכי משה מסכים לזה אולי מפני שבד"מ שלנו אינו אך בדרכי משה הארוך הביא דברי החכם ספרדי ונראה שמסכים לזה, וצ"ע].

והי' אפשר לומר שאף הרי"ף הרמב"ם והרא"ש סבירי דרוב היקף לבד מעכב אלא שאין שייך לקרא "ציצין" אלא לרצועות דקות ואילו רוב הקף הוא ערלה ממש ודו"ק.

 - ב -

בשיטת התוס' נראה דרך אחרת. שהקשו (שבת קל"ז ע"ב ד"ה מל) "תימא אמאי איצטריך למיתני האי (מל ולא פרע כאילו לא מל) כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה" עכ"ל. וכתב הב"ח (סי' רס"ד סק"ג) בתי' השני "אתא תנא לאורויי דאע"פ דלפעמים אירע שחתך הרבה מן הערלה עד שנתגלה רוב העטרה אפ"ה צריך פריעה והמל ולא פרע את המילה כאילו לא מל דעיקר מצותה הוא לגלות כל בשר עטרה אשר בראש הגיד כולו עם החוט הגבוה הסובב אשר בין אותו בשר והגיד דבין שהעור חופה רוב הקיפו של חוט שהוא עיקר העטרה אע"פ שלא יכסה רוב גובה ראש הגיד ובין חופה רוב גובה ראש הגיד במקו"א ואינו חופה רוב הקיפו ה"ה כאילו לא נימול כלל וצריך למולו שנית. וכ"כ ב"י בשם חכם אחד ספרדי ע"ש". עכ"ל.

ובביאור דבריו נראה דהא ודאי דהתוס' הבינו דציצין מעכבין היינו אף בעור הפריעה ומכיון דרישא דמתני' אשמועינן דרוב דהעטרה יש לגלות על כרחך דיש לפרוע דלא"כ עדיין עור הפריעה מחפה. והב"ח בא לתרץ שיש אופן שמצד ציצין אין כאן חסרון ורק שיש דין פריעה שהמל חתך את עור הערלה ואף מן הפריעה באופן שרוב העטרה מגולה וא"כ אין כבר ציצין ומ"מ יש חובה לפרוע ואף היותר מרוב העטרה. ונחזי אנן אם תוס' הבינו בגמ' דרוב גובהה דמתני' כפרש"י אפי' רוב גובהה וכ"ש רוב היקפה במקו"א הרי שא"א לגלות הערלה מרוב הקף מבלי לפרוע ומה מקום ופשר לתי' הב"ח. ועל כרחך דהבנתו בגמ' דלא כרש"י אלא רוב גובהה דווקא מעכב אבל רוב היקף אינם ציצין רק שיש דין שצריך לפרוע ובזה מגלה ההקף.

ומעתה יראה לפרש דכוונת התוס' לחלוק ע"ד רש"י וקושיתם היא שאם כדברי רש"י ש"רוב העטרה" היינו בין רוב גובה לבד ובין רוב היקף לבד מה מקום לדין פריעה. אלא ודאי דאין דין ציצין ברוב הקף ורק מדין פריעה יש לגלות העטרה. ולפי"ז אפ"ל דבדברי התוס' מתבארת סברת רב, דלכאו' מנין לו דהא דתנן דרוב העטרה היינו רוב גובהה. אלא דאם נפרש דאף רוב הקף הוי ציצין א"כ מה צריך לאמר מל ולא פרע אע"כ דהיינו רוב גובהה לבד והו"א דבהא סגי קמ"ל דאף רוב הקף יש לגלות.

ודברים אלו קולעים השערה למה שפלפל בשו"ת נפש חי' (יו"ד ע"ג) שבא לבאר את קושית התוס' דלכאו' מה קושיא היא הרי מצד ציצין צריך לחתוך הערלה שהיא עור העליון ומצד פריעה העור התחתון - הקרום הרך שלמטה. ומה ענין פריעה לציצין. והרי לאברהם אבינו לא נתנה פריעה ואפ"ה למדנו מ"המל ימול" האמור אצלו לרבות ציצין המעכבין וע"כ דהי' אצלו דין ציצין אפי' דא"צ פריעה ועל כרחך דציצין מעכבין אפי' קודם פריעה ובא פריעה להוסיף עוד דין.

ולכן מבאר כנ"ל דשיטת התוס' דמצד מילה סגי בחיתוך רוב גובהה של עטרה ובזה יש דין ציצין שנשארו מרוב גובהה שמעכבין ואפי' נשארה רוב הקפה מכוסה אינו מעכב עד שנתחדש דין פריעה להצריך גילוי כל העטרה ואף רוב הקף. (והביא שם כן עפי"ד הגר"י פיק בספרו שאילת שלום על השאילתות עיי"ש). ולכן שפיר הקשו התוס' מכיון דתנן רוב העטרה וכבר ידענו שכולו מגולה בעי מה חידוש לדין פריעה, עיי"ש.

ודברינו הם השלמה לפלפולו שנתבאר (וכ"נ כוונת הב"ח ודוק) שקושית התוס' הוא אם נאמר דכוונת רב לומר דציצין המעכבין הם רוב גובהה ואצ"ל רוב הקפה של עטרה, דא"כ מה מקום לדין פריעה. אע"כ דרוב גובהה דווקא ולא רוב הקפה ורק משום פריעה יש לגלות וכנ"ל. ולפי"ז מה שהביא הב"ח בסו"ד את דברי החכם ספרדי אינו אלא לעיקר הדין שאף רוב הקף מעכב אך לא לפרש דהתוס' גם למדוה מפשטא דמתני' קודם רב וכרש"י והחכם הספרדי אלא דהדין כמותם שאף רוב הקף לבד מעכב אלא שהם למדוה מדין ציצין והתוס' מדין פריעה. (ועיין מש"כ בספר מכשירי מילה (לבעל הקרבן אשה) שהקשה למה הב"ח מציין על התוס' את דברי החכם ספרדי הלא תוס' למדו הקף מפריעה והחכם ספרדי מציצין וע"כ כמש"כ).

ולפי זה כתב בנפש חי' לחדש דלתוס' צריך לחתוך רק רוב גובהה והשאר אפשר לדחוק כמו דקיי"ל בעור פריעה מכיון שכל דין גילוי רוב הקף נלמד מפריעה - א"צ חיתוך. (ואפי' אם נפרש דמילה היינו חיתוך דווקא וכחכמת אדם, היינו על רוב גובהה. והדברי חיים שמפרש דמילה היינו הסרה אף ברוב גובהה א"צ חיתוך דווקא וא"כ שיטת התוס' היא שיטה שלישית בהאי פלוגתא ודוק).

וכתב דלפי"ז פליגי התוס' עם הרמב"ם שכתב כיצד מוהלין חותכין כל העור המחפה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה ואח"כ פורעין וכו', הרי שסובר שבמילה עצמה יש לחתוך כל העור ולא רק גובהה ועוד הדגיש "עד שתתגלה כל העטרה" ולא רק רוב גובהה, ואף שבשו"ע כתב כרמב"ם והשמיט תיבת "כל" השני' (ואף בטור דפו"ר כן הוא עיין בהגהות והערות לטור הנמ"ח) מ"מ משמע דס"ל שמצד מילה יש לחתוך כל העור ולא סגי ברוב גובהה. והביא עוד כמה ראשונים דס"ל כתוס', עיי"ש. וע"ע בשו"ת אבני נזר (יו"ד של"ה אות ג') שפי' כן בשיטת התוס' וע"ע שם.

- ג -

והנה ה"יד הקטנה" (סק"ל) האריך מאד בביאור שיטת הפוסקים בהאי סוגיא, אחרי שהקדים שדינים אלו "סתומים וחתומים למאד בשיטת התלמוד והפוסקים הראשונים כולם ואף בטור ושו"ע אשר המה המאספים אחרי כולם גם בהם הדברים סתומים וכו' ובאמת הבירור בהם הוא נחוץ ומוכרח עד למאד וכו'".

וסיכום השיטת עפ"י דרכו; א. שיטת הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, הטור ושו"ע דאינו מעכב אלא אופן א' וב' שבתחילת דברינו דהיינו רוב גובהה והקפה של העטרה שאם ראש הגיד מכוסה ברוב שטחה ודאי אינו מהול נקרא. ואפי' אין רוב השטח מכוסה, אם יש ציץ שמכסה רוב גובהה דהיינו הרוב שמחוט הסובב ועד הנקב, אפי' שברוחב ההקף אינו רחב אלא משהו ה"ז מעכב את המילה. אבל אם אין רוב גובה אפי' שמכסה רוב היקף (אופן ג') אינו מעכב. שהרי שום מקום לא דובר מההקף ובמשנה תנן רוב שטחה של עטרה ובגמ' הוסיף רב דציץ דק ברוב גובהה - אפי' במקו"א מעכב, ויותר לא שמענו. וכן בארנו בדברינו לעיל את לשון "אפי' במקו"א" שכתב הטור ואת סתימת ל' הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. ובשיטה זו "עטרה" היינו כל הבשר שבראש הגיד מהחוט הסובב ועד הנקב.

שיטת רש"י, הר"ן והחכם הספרדי, עיי"ש שהאריך מאד לבאר את שיטתם ודיוק לשונם, וחידש דאף החכם הספרדי ס"ל דעטרה היינו החוט הסובב רק דלענין רוב גובה אפי' במקו"א חשבינן גם הבשר בראש הגיד. (ואף שרש"י עצמו כותב דעטרה היינו השורה הגבוהה שממנה משפע ויורד וכו' וא"כ נראה שאינו סובר כחכם ספרדי, עיין בשו"ת אבני נזר (יו"ד של"ה) שמוכיח דרש"י ס"ל דכל ראש גיד נקרא עטרה דהא הוא ס"ל דציצין בעי חיתוך דווקא ובעור הפריעה א"צ חיתוך אלא פריעה ואם רק החוט הסובב הוא עטרה כבכ"ש אין שייך רוב גובה החוט אלא בעור הפריעה. ועל כרחך דכל הבשר הוא עטרה ועיי"ש שמפרש לשון רש"י). שאם הציץ מכסה רוב מכל גובה ראש הגיד הרי שאפי' שבהקף יש רק רוחב משהו - מעכב. אבל "עיקר העטרה" הוא החוט הסובב ומה שכתבו המשנה "רוב העטרה" בפשטות הכוונה רוב החוט שאם רוב הקף החוט מכוסה - מעכב אפי' שאין רוב גובה כל הבשר שבראש הגיד, עיי"ש ודו"ק היטב בל' החכם הספרדי שבזה מתיישב לשונו היטב. וסובר היד הקטנה שכן היא שיטת רש"י ואחריו הר"ן, עיי"ש.

ובמהלך כל הסוגיא המתבארת ביד הקטנה סברתי דהא דברוב הקף לרש"י מעכב היינו דווקא כאשר כל גובה החוט מכוסה (או עכ"פ רובו ככולו) שאפי' שרוב גובה הבשר שבראש הגיד אינו מכוסה ואפי' כל הבשר חוץ מהחוט מגולה, אפ"ה נחשב לציצין המעכבין וע"ז קאמר תרי גווני עיכובא רוב גובה - כל הבשר שבראש הגיד אפי' שאין רוב היקף ורוב היקף החוט אפי' שאין רוב גובה כל הבשר שבראש הגיד אך רוב גובה (ואולי כל גובה) החוט צריך שיהא מכוסה כדי להקרא ציצין המעכבין. אבל אם רוב הקף החוט מכוסה בגובה משהו אין זה מעכב (וכדלקמן הבכור שור כמו שהבינו בספר הברית) ודוק היטב בל' החכם הספרדי שאין מי שדיבר על כה"ג שיהא מעכב. ועיין באבני נזר (יו"ד של"ו אות א') שכן אפשר לפרש בשיטת החכם הספרדי וע"ע בהמשך דבריו בסי' שאח"ז הו"ד לקמן.

אלא שבסיכום הדברים מבאר היד הקטנה סיכום השיטות וכתב "הרי בירור אמיתת דין הציצין המעכבין ושאינן מעכבין כך היא: א' וכו' ג' ציץ החופה את רוב הקיפה של חוט השפה לבד בגובה כל שהוא ואף שכל הבשר כולה (היינו הבשר שבראש הגיד מהחוט ועד הנקב) מגולה מכל. הרי לדעת רש"י זה הוא הנאמר במשנה החופה רוב עטרה סתם, לפי שהשפה לבד נקראת עטרה סתם ומעכבין. אבל לדעת הרמב"ם הרי היא מן שאינן מעכבין ואפי' בחופה את כל השפה בכל הקיפה משום דלא נקראת עטרה אלא הבשר כולה עם השפה יחד והרי אין כאן לא רוב עטרה ולא רוב גובה של עטרה וכו'" עכ"ל. ועדיין צריך לי עיון בסברות רש"י והחכם ספרדי כפי שנתבארו באריכות לשון היד הקטנה.

 - ד -

שיטת הבכור שור. (בספר תבואות שור בחי' על הש"ס שבסוף הספר) בחי' לשבת קל"ז מבאר כרש"י ד"עטרה" אף לענין מילה היינו החוט הסובב בלבד ורוב גובה היינו מחוט זה ודלא כחכם ספרדי שסובר שרוב גובה היינו רוב מכל הגובה שמהחוט ועד הנקב. וכתב דמכיון שרוב גובה זה הוא שיעור מועט מאד א"כ כאשר רוב הקף החוט מכוסה א"א שלא יהא עכ"פ במקו"א רוב גובה וע"כ מעכב, עיי"ש. ובספר הברית (סי' רס"ד אות ח' סק"ג) הבין מדבריו וכן מסו"ד ב"אזהרה למוהלים" שרוב הקף לבד בלא רוב גובה אינו מעכב אלא שלדעתו אין מציאות שישאירו רוב היקף מבלי שישאר אף רוב גובה במקו"א אך באופן שבמציאות כן הוא כגון שנולד כן שרוב היקף על פני מיעוט גובה מכוסה - אינו מעכב. ותמה על כך למה הוא כן, עיי"ש. ומפרש דמה שכתב רש"י "אפי' רוב גובה" כוונתו כמו הטור שכתב "אפי' במקו"א" "אפילו" על רוב גובהה וכעין שיטת הרמב"ם המתבאר לעיל.

אך יש להעיר ע"ז דהנה דהסברא שמבאר הבכ"ש בדברי רב לומר דרוב גובהה במקו"א נמי מעכב, משום דמספקא לי' בכוונת המשנה "רוב העטרה" ולכן מפרש דאפי' במקו"א ג"כ מעכב מספק, ומשום האי ספיקא י"ל להפך להחמיר אף ברוב הקף לבד. ולכן נראה דהבכ"ש ס"ל גם ברוב הקף לבד דמעכב מהאי ספיקא אלא דבא לבאר את כוונת רש"י באמרו "אפילו" רוב גובהה במקו"א ור"ל כ"ש רוב הקיפה שאז יש חשש גדול שמעכב ודאי ולא רק מספק כי א"א שיהא רוב הקף בלא רוב גובהה עכ"פ במקו"א ובזה ודאי מעכב. ולכן נקט רש"י אפילו רוב גובה אבל באמת ברוב הקף לבד בלא רוב גובה יש את אותו הספק שברוב גובהה לבד, ודו"ק. (ותמי' לי שבספר הברית בסו"ד הביא את תמצית שיטת הבכור שור ונקט בשיטתו דברוב הקף לבד - מעכב).

 - ה -

והנה בתוך דבריו נקט הבכ"ש חידוש גדול דדברי רב להחמיר ברוב גובה לבד במקו"א אינו אלא מספק, ור"ל דרוב גובה והקף ביחד הוא לבדו מעכב ודאי אך מספק שמא רוב גובהה לבד נמי מעכב יש להחמיר אף בזה וכנ"ל. וכפי שנתבאר אפשר שכן הוא ברוב הקף שיש להחמיר מספק אפי' שאין רוב גובה. ועיין בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב קט"ו והמשיך בסימנים הבאים) שהביא את דברי הבכור שור דרוב גובה לבד אינו מעכב אלא מספק ומצרף ספק זה לספק ספיקא להקל שא"צ תיקון.

אמנם בסי' קי"ז נשאל עוד שאלה (בא"ד אמנם בדבר השאלה הראשונה) בילד שנראה עתה שחופה הערלה רוב הקיפו של החוט ונדבק שם היטב עד שאף שמתקשה אינו נראה מהול יותר עיי"ש שכתב דאם ידוע שהמוהל מלו כהוגן א"כ מדאורייתא כבר נמהל ורק מדרבנן מפני מ"ע יש למולו וסגי במה שנראה מעט מגולה בשעת קישוי. ובהמשך הדברים כתב "אמנם כ"ז אם הי' ידוע שנימול כראוי אבל בנ"ד שאינו, א"כ לכאו' הוי ספיקא דאורייתא דאם נשאר בשעת המילה כן הוי ערל ודאי דאורייתא וליכא ס"ס וכו'" עכ"ל. והרי שאפי' שברוב גובה נקט לספק מ"מ ברוב הקף פשוט לו דמעכב והוי "ודאי ערל". ולכאורה אפי' אם הי' גם רוב גובה בחוט עדיין הוי לי' להיות ספק דאם כל הבשר שבראש הגיד הוא עטרה, הרי שאין כאן אלא רוב הקף. ומשמע דדוקא על רוב גובה הוי ספק ואפשר לצרף לס"ס אבל רוב הקף לבד ודאי מעכב.

ואף בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"א ס"ז) שהביא את שיטת הבכ"ש דהוי ספק ערל אך בכל דבריו לא הזכיר כ"א רוב גובהה, ובתחילת דבריו פתח "הנה הדבר מוסכם מכל הפוסקים דבשעת מילה מצוה לכתחילה לחתוך כל הערלה עד שיתגלה החריץ לגמרי ולא יהי' חופה כלל. ורק בנשארו ציצין אז אם נשאר רוב גובהה אף שאינו רוב הקפה מעכב וחוזר עליו בשבת וכו' ובהמשך דבריו צירף דעת הבכ"ש דהוי רק ספק ומצטרף לס"ס. וא"כ אפ"ל דברוב הקף אינו מטעם ספק.

ובשו"ת בית יצחק (יו"ד צ"ב) הביא את חידוש הבכ"ש דרוב גובה הוי רק ספק וכתב דממשמעות הפוסקים לא נראה כן אלא דס"ל דדברי רב הוי מדין ודאי ערלות. ובהמשך דבריו כתב דאפשר דאף הבכ"ש ס"ל דהוי ודאי ערל ורק שם בביאור סברת הגמ' נקט לשון זה ודו"ק. (ומה שכתב דהוי פלוגתא דירושלמי בהגדרת העטרה, עיין בבית שלמה שכתב שאפשר לפרש הירושלמי בכמה אופנים ואין ראי' משם כלל), ועיי"ש שבסו"ד עבד ס"ס בלא סברת הבכ"ש וכנראה דלהלכה נקט דהוי ודאי ערל - אפי' ברוב גובה לבד.

וכן נראה ממ"ש בשו"ת אבני נזר (יו"ד שלה - שלז) שדן בסוגיא זו ונקט לדבר פשוט שדין ערלות דרוב גובה הוי ערלות ודאית, ואינו ספק. (וזאת למרות שמביא את שיטת הבכ"ש ולא הזכיר מדבריו דהוי רק ספק וכנ"ל הבית יצחק דאפשר שאף לבכ"ש אין כוונתו לספק). ובסי' של"ז לענין רוב הקף נקט פשוט דהוי ערל ודאי עיי"ש שכתב "לא מצאנו שום פוסק שיאמר רוב הקף אינו מעכב והאומרים שמעכב הם רש"י ור"ג הגוזר וחכם ספרדי וכל האחרונים בלי חולק. ומה שכתב שהדרישה כתב על דברי החכם ספרדי ומסיק לחומרא הנה שהוא ספק וכו' אבל שיהי' רוב הקפו מעכב אין ספק וכו'". אמנם בעובדא דהתם משמע שרוב גובה החוט ג"כ הי' מכוסה וא"כ י"ל דרוב הקף מעכב רק אם יש רוב גובה של חוט וכנ"ל סברתנו ביד הקטנה ואבני נזר עצמו בתשובה קודמת שרצה לפרש כן את שיטת החכם ספרדי. אך בדבריו משמע דסברתו שרוב הקף מעכב אפי' בלא רוב גובה כלל עיי"ש. (ובביאורו לדברי ר"ג הגוזר נקט בהדיא "רוב הקף בלא שום גובה").

וכן בספר אות שלום (רס"ד ס"ה) דאף שהזכיר שיטת הבכ"ש ודעתו להחמיר כשיטתו בענין הגדרת עטרה ודן שם בצדדי הספקות, לא הזכיר כלל את הסברא דרוב גובה לבד או רוב הקף לבד הוי ספק, ואף שהזכיר דברי תשובת בית יצחק הנ"ל הרי שידע הנדון שם אם שיטת הבכ"ש דהוי רק ספק והתעלם מזה לגמרי וכנראה שהבין גם הוא כמ"ש בבית יצחק דאף הבכ"ש לא נקט לחומרא רק מספיקא ודו"ק.

ועכ"פ רוב הפוסקים נקטו כדבר פשוט דדברי רב בגמ' אינם מספק אלא כפשטות המשמעות דהוי ביאור כוונת המשנה ובפירוש כתב בשו"ת שמש צדקה (יו"ד י"ג) "בילד שההקף שלו מכוסה והגובה כמעט כולו מגולה" וכתב שם דכסוי הקף חמור מכיסוי גובהה ומסיק "בנד"ד שכל ההקף מכוסה הגם שהגובה רובו ככולו נראה אין ספק דערל מיקרי" ובסו"ד דאם ספק אם נימול כבר כהוגן הוי ספיקא דאורייתא ונקטינן לחומרא ולא נחית לספק ספיקא.

ודבריו המפורסמים של החת"ס (יו"ד רמ"ח) ברור מללו "דעו נאמנה כי הלכה רווחת בישראל שהמוהל צריך לגלות העטרה כולה וכו' אמנם אם ישתייר ברוב הקפה של עטרה אפי' אינו עולה לגובהה אלא חוט דק כחוט השערה מ"מ כיון שמקיף רוב הקפה של עטרה ה"ה ערל כשהי' וכן נמי אם עולה ברוב גובה וכו' ואם מת כך בלא תיקון ח"ו אם גדול הי' וכו' חייב כרת ובאם קטן וכו'". ובהמשך דבריו אם ספק נמול כבר כהוגן דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. וחזר על ודאות זו כמ"פ במהלך התשובה עיי"ש עד סופו.

הרי לנו מכל המתבאר דשיטת הפוסקים דאף במכסה רוב הקף בלא רוב גובה הוי ציצין המעכבין את המילה ודאי ולא רק מספק, ה"ה רש"י, ר"ן, חכם ספרדי, ב"י, ד"מ, ב"ח, באה"ג, פרישה, ש"ך, ואפשר אף הטור ס"ל כן. וכן דעת רוה"פ בשיטת המחבר (מלבד היד הקטנה). וכ"כ הלבוש (יו"ד רס"ד ה'), חכ"א (קמ"ט ט"ו), נחל אשכול (ל"ז ה'), היעב"ץ במגדל עוז (נחל שמיני ס"י), כף החיים (או"ח של"א), וע"ע בתפא"י על המשנה בשבת (סק"נ). וכ"נ בשו"ת מהר"ם בריסק (קל"ד), וכן סתם במשנה ברורה (של"א סק"ז).

הג"ה. (העירני הרה"ג ר' מרדכי ברנט שליט"א דדברי הלבוש וחכ"א וכו' הם העתק דברי המחבר ואין כאן ביאור השיטה שהרי הבכור שור שהעיר הספק כוונתו שדברי המחבר שרוב גובה לבד מעכב היינו רק מספק וכל הני פוסקים שהעתיקו ל' המחבר לא נחתו לבאר אם מעכב ודאי או רק מספק. ולכן א"א לנקוט הני פוסקים לראי'. אכן מסתימת דברי כולם משמע דמעכב ודאי דהו"ל לפרש). ע"כ.

 - ו -

מעתה יש לנו לעיין בנד"ד שההקף המכוסה הוא רק בשיפוע החוט הסובב שיורד ומשפע לצד הגוף, אם שיפוע זה בכלל עטרה אם לא.

ומפשטות ל' רש"י אפשר להבין דאינו בכלל עטרה שכתב (שבת קל"ג ע"ב ד"ה ציצין) "ומה היא עטרה שורה גבוהה המקפת בגיד שממנה הגיד משפע ויורד לצד הקרקע ומשפע ויורד הגוף" (וכ"כ רש"י ביבמות מ"ז ע"ב) ומשמע דעטרה היא רק "פסגת ההר" והיא שורה המקיפה את הגיד בגובה (ר"ל רוחב) חוט השערה כי "ממנה" משפע ויורד לצד הגוף ולצד הקרקע. אך בזה א"א לומר "רוב גובה" כי גובהה משהו ועל כרחך כוונתו בע"א.

ואפשר ששפוע החוט הסובב שמ"פסגת ההר" ועד מקום שמתחיל שיפוע הבשר שבראש הגיד הוא הנקרא עטרה וכל מה שמשם והלאה נקרא ברש"י "משפע ויורד לצד הקרקע" אבל ב"שיפוע ההר" שמצד הגוף ועד ל"פסגת ההר" אינו בכלל עטרה שהרי חוץ ממנה אין לנו עוד שיפוע שעליו נפרש כוונת רש"י. וע"ע בדברי רש"י (קל"ז ע"ב ד"ה עטרה) "היא שפה גבוה המקפת את הגיד סביב וממנה משפע ויורד לראשו" ור"ל שמהחוט משפע ויורד לראש הגיד ושיפוע זה אינו עטרה. (וכן הבין הבכור שור בשיטת רש"י וע"ע בהמשך) אבל על השיפוע שמצד הגוף לא נתן גבול ואולי נאמר דבאמת שיפוע זה הוא מכלל העטרה, ומכיון שאין שיפוע מצד הגוף לא כתב רש"י אלא "שפה גבוהה" שהוא סימן מובהק ואצ"ל גבול למעלה דלא נטעה לחשוב שגוף הגיד בכלל עטרה ויראה לעינים שהוא בשר אחר ורק למטה לצד הרגליים שכל "ההר" הוא אחד עם בשר החוט הסובב הוצרך ליתן גבול שמה שמשפע אחרי החוט הוא למטה מהעטרה ואינה מהעטרה עצמה.

והא דבדף קל"ג נקט רש"י "משפע והולך לצד הגוף" לאו דווקא ואגב משפע לצד קרקע נקט משפע לצד הגוף. ואם ננקוט שהשיפוע לצד הגוף אינו עטרה הרי שאף לצד הקרקע אינו וא"כ העטרה גובהה משהו וזה א"א לומר וכנ"ל, ועל כרחך דהחוט עצמו יש לו רוחב ומתחילת החוט ועד מקום שמתחיל לשפע לקרקע הכל הוא החוט. וכן הבין הב"ח בשיטת רש"י שאחרי שהביא לשונו כתב "הרי שעיקר העטרה הוא החוט הגבוה היא השורה הסובב אשר בין בשר העטרה ובין הגיד" הרי לנו שהגבול העליון לצד הגוף הוא הגיד ושיפוע ה"עלי' להר" מכלל העטרה.

ולפי שיטת החכם ספרדי (והיד הקטנה שמפרש דהוא מבאר את שיטת רש"י), הרי המשך השיפוע לצד קרקע מכלל העטרה (ויפרש כוונת רש"י "וממנה משפע וכו'" ממנה ר"ל שהשיפוע ממנה היא ובכלל עטרה עיין בספר אות שלום) ועל כרחך דאף השיפוע לצד הגוף ממנה היא.

ובשו"ת נפש חי' כתב בשם חותנו (הגר"י מקוטנא מח"ס שו"ת ישועות מלכו) דלא סגי במה שהחוט מגולה וצריך שיהי' מגולה כל העומק מהחוט עד למטה. ועומק זה הוא שיפוע החוט הפונה לצד הגוף וכלה בחריץ. וכתב דרוב גובה מהחוט היינו שהעומק הזה מכוסה רובו ומעכב ושזהו שיטת הבכ"ש. והרי הבכ"ש נקט כרש"י ועל כרחך שמפרש ברש"י כנ"ל דהשיפוע לצד הגוף מכלל העטרה. ומשמע קצת כשיטת מהר"י בי רב בבית יעקב (הו"ד בספר הברית) שיש מי שפירש דרוב גובה הוא רק ה"עלי' להר" מצד הגוף עד "פסגת ההר" ומשם כבר אינו עטרה ואף לא "הירידה מההר" לצד קרקע ועד מקום שמשפע. וסברתו ישרה דרק ע"ז יאמר "גובה" דהא מאחרי "פסגת ההר" הכל הולך ויורד, וק"ל.

ומה שבשו"ת אבני נזר כתב דאנן "דמהדרין הסנדק והמוהל לאחר המילה לראות אם החריץ נראה יפה וכו'" אין הכוונה שההידור הוא גילוי החריץ אלא שמהדרין הסנדק והמוהל לעיין ולראות בהדיא שאכן הוא מגולה, או אפשר דההידור שאף החריץ יהי' מגולה, אך שיפוע העטרה ודאי צריכה להיות מגולה.

אך בבכור שור (באזהרה למוהלים בסו"ד) כתב "וראוי לגלות עד שיהי' כל החוט סביב מגולה עד החריץ כי בקל יכול להיות חופה רוב גובהה וכו'" משמע קצת דעצם מה שהשיפוע מכוסה אינו מעכב רק שאז בקל יבוא לכסות רוב גובה ולכן "ראוי" לגלות גם השיפוע עד החריץ, ומשמע דהשיפוע אינו עטרה. אולם לפי הבנת הנפש חי' וחותנו הישועות מלכו בשיטתו שיפוע זה מעכב מעיקר הדין והוא חלק מהעטרה.

וכ"כ החתם סופר (הנ"ל) "אלא לדינא כל שאינו מגולה עד למטה מהחריץ וגם שלא נפרע העור ה"ה ערל וחייב כרת וכו'". וכן נקטו כל הפוסקים ובשו"ת בנין ציון (סי' פ"ו) נשאל ע"ז ממש אם השיפוע שלצד הגוף הוא מכלל העטרה ודעתו דדעת כל הפוסקים דבכלל עטרה הוא, ולגבי רוב הקף אין הבדל בין השיטות ורק לגבי רוב גובה נחלקו. ועיי"ש דפי' ל' "שורה" שכתב רש"י דמשמע כן.

ואף שנראה דעת הפוסקים שהחריץ עצמו אינו מעכב וכדכתב בשו"ת בית יצחק "דלא מוזכר חריץ בשום מקום רק שיתגלה כל העטרה וכו'" מ"מ השיפוע לצד הגוף - עד החריץ, מוסכם דבודאי מעכב. ובספר "הברית" נראה שערבב הדברים, וצ"ע.

 - ז -

ומה שבנדון דידן אין דבוק אלא עור הפריעה אינו מיקל כי נקטינן להלכה דציצין מעכבין בין בעור הערלה ובין בעור הפריעה ונחלקו בזה ר"ת ור"י (יבמות ע"א ע"ב תוד"ה סוף) ונקטו הפוסקים כר"ת, רשב"א, הרא"ש, הרמב"ן, או"ז, והמאירי וכ"ה באשכול (ל"ז ו'), ועיי"ש בנחל אשכול וכוותי' הכריע במ"ב (או"ח של"א סק"ה) לענין שבת, ושכ"ה בבינת אדם (ועיי"ש בכלל קמ"ט סט"ו דמשמע קצת דדוקא ערלה מעכב וצ"ע).

ויש לציין שיש חילוק בין עור פריעה שחזר וכיסה ונדבק לבין אם נשאר כן מתחילה דהוי מל ולא פרע וכנ"ל בשיטת תוס' וע"ע מש"כ לקמן אות ט'.

ולכאו' מדברי הרמב"ם שכתב לענין ציצין "אם נשאר מעור הערלה" משמע לאפוקי עור פריעה, ואמנם בשו"ע השמיט תיבת "ערלה" לאתויי עור פריעה, מ"מ בתשובת מהר"ם שיק כתב דמהא דהקדים הרמב"ם דין מל ולא פרע לפני דין ציצים - דלא כסדר המשנה - ללמדנו דאף בעור הפריעה יש ציצין, עיי"ש.

 - ח -

סוף דבר, בדבר הילד שבנד"ד שרוב הקף השיפוע של חוט הסובב מכוסה בעור הפריעה, לדעת רוב ככל הפוסקים ה"ה ערל וחייב מילה. וקשה לצרף הספקות ונאמר דספק אם רוב הקף מעכב וכמו שלכאו' אפ"ל עפ"י סברת הבכ"ש (והכרעת הפוסקים שאינו ספק ואף הבית שלמה שנקט דהוי ספק היינו רק ברוב גובה אבל ברוב הקף ודאי מעכב) ואפי' את"ל דרוב הקף לבד מעכב אפשר ששיפוע זה אינו מהעטרה וכדמשמע קצת בבכור שור ואפשר ל' רש"י מורה כן (ומשמעות כל הפוסקים דהוי עטרה ואף לרש"י ואף בשיטת הבכור שור מפרשים דהשפוע מעכב  מדינא, ורק החריץ עצמו לא הוי עטרה) ואת"ל דהוי עטרה אפשר דהל' כר"י דבעור פריעה אין דין ציצין (והכרעת כל הפוסקים דהוי ציצין אף בפריעה). ובפרט שכן הוא דבוק מתחילה.

[ואם נעביד ספק עפי"ד הבכור שור דרק גבול החוט הסובב הוא עטרה (ספק ב' הנ"ל) על כרחך דבעור הפריעה איכא ציצין דאל"כ אין כלל דין ציצין שהרי הערלה לבד לא יכסה את החוט הסובב הזה ורק מפני הפריעה שדבוק בעטרה. וא"כ מידי ספק דאורייתא לא יצאנו].

ולכאורה הי' אפשר למול אף בשבת וכהכרעת המשנה ברורה אך אפשר שיש לדחות המילה לאחר השבת מפני דעת הפוסקים ובעיקר מפני שאם ישאירו מן העור לניתוח ולא ימולו אותו לכו"ע אף לחכמת אדם בחיתוך כל ערלה הרי שלחכ"א נשאר ערל. ואף דהפוסקים התירו למול לכתחילה רק כדברי חיים מ"מ בשבת לא עבדינן הכי.

אמנם לענין ברכה נראה דשפיר אפשר לסמוך ע"ד כל הפוסקים שמדבריהם נראה הוא ערל גמור. ואף דיש צד לומר דברכה חמורה משבת דהא לענין חלול שבת מצינו בפוסקים צדדים וסברות דאפי' שיש ספק במילתו מותר לעשותו בשבת מצד מקלקל בחבורה ועוד (עיין בית יצחק ובית שלמה הנ"ל דאף אם לפי הבכ"ש דרוב גובה לבד הוי ספיקא מ"מ מותר לעשותו בשבת) ובברכות לא שייכי סברות אלו והו"ל סב"ל. אך למעשה דעת הפוסקים דלענין ברכה אפשר לסמוך ע"ד הפוסקים אפי' דלענין שבת החמורה לא נסמוך עליהם.

אך אם אחרי המילה לא יהי' מהול או ספק מהול אי אפשר לברך ודעת רוב האחרונים דאם עכ"פ לדעת הד"ח יהי' מהול שפיר אפשר לברך אך צריך זהירות שיהא באופן שלדעת הד"ח הוא ודאי מהול והרבה טועים בזה ואכמ"ל.

וראוי לסיים פרק זה בעובדא שהיתה אצל החת"ס ונראה שהי' ממש כמו בנד"ד (מבחינת מצב הערלה וחיוב המילה אם כי מצב ההיפוספדיאס הרבה יותר חמור וגם הי' מצב הנקרא 'קורדי'), וז"ל (שו"ת ח"ו סי' ס"ד) "והציצו בו וראו בהתינוק כמה שינויים שהיתה העטרה ממש מגולה וכל הערלה מונחת על הגיד כעין כובע ושהי' הגיד מעוקם וכפוף למטה לצד הכיס ושלא הי' שום נקב השתן בראש הגוי' כ"א למטה סמוך לכיס הי' הגיד נקוב למוצא השתן וגם ראו בשעה שהשתין משם הי' עושה כיפה ממש ונאספו אליו המוהלים המומחים המצויים וגם רופא אומן ישראלי וכו', עיי"ש שמלו אותו אך לא נתבאר מה לגבי הברכות ולכאורה אם הי' רק ספק ולא ברכו הי' החת"ס מציין זאת. ועוד אם עלה ע"ד החת"ס שאינו ערל מפני ש"כל הערלה מונחת אחורי העטרה כעין כובע", למה הניחם להכניס עצמם בספק סכנה שלא במקום מצוה (כך סברו שם שהי' סכנה), ועל כרחך שהערלה היתה כעין נד"ד שכסה שיפוע אחורי של החוט ברוב היקף ובזה הוא ודאי ערל.

 - ט -

ויש מקום לעיין באופן שנולד חצי מהול ולא הי' בעור רוב הקף וגובה והרי הם כציצין שאינם מעכבין דמ"מ הי' צריך למולו בהסרת ציצין אלו שהרי בכל נולד מהול יש דין הטד"ב (אם מפני חשש ערלה כבושה או מפני מצות הטד"ב שדנו בזה הפוסקים), והרי כאן יש ודאי עור ערלה ואפי' שאינו מחפה רוב גובה והיקף, היינו דוקא כשכבר קיים מילה ונשארו ציצין שאם אינו מחפה אמרינן דשפיר מהול הוא. אבל כשלא הוסר כלום יש על עורות אלו דין ערלה אפי' בפחות מחיפוי רוב גובה והקף ולא מצינו דין רוב גובה והקף אלא על ציצין שנשארו אבל אם כן הוא מתחילה מי קצב לנו את גודל הערלה. והפוסקים סתמו "חותכין כל העור המחפה את העטרה".

ועיין בשו"ת נפש חי' שדן לפי הכלל "רובו ככולו" אם נאמר דמכיון שהסיר רוב (רוב אחד או רוב גובה או רוב הקף) ה"ה כשהסיר כולו או שנאמר מכיון שעדיין מכוסה רוב אחד ה"ה כמכוסה כולו ומפרש דמה שדימה הבכ"ש לדין נחפסה דהוי טריפה ברוב אחד היינו כי הפעולה שעושה טריפה נעשתה ברוב וע"כ הוי ככולו וטריפה משא"כ במילה אין מסתכלים על הגוף אם הוא מכוסה או לא לאמר דמכיון שמכוסה רוב הוי ככולו. אלא הדין הוא הפעולה לחתוך הערלה וכיון שחתך רוב הוי ככולו - כאילו חתך כולו, עיי"ש.

ולפי ביאור זה מובן מש"כ לחדש דדוקא בנימול ונשארו ציצין יש חילוק בין אם בציצין יש רוב גובה או רוב הקף דמכיון שעשה מעשה וחתך הרוב אמרינן רובו ככולו אך בלא נימול כלל ונולד עם ציצין פחות מרוב אין כאן רובו ככולו וצריך לגלות את כל העטרה.

אך לפי"ז נצטרך לומר דמי שנולד עם ערלה המכסה משהו יותר מרוב וחתך משהו זה ועוד ונשארו ציצין שאין מעכבין, דמכיון שלא חתך רוב המילה (אלא מיעטה) אין כאן רובו ככולו לומר שאין מעכבין ויהא מעכב, ואפשר לפלפל וליישב הסברא ודו"ק.

ועדיין צ"ע בזה ומ"מ בנד"ד דהוי רוב הקף ודאי יש למולו.

 - י -

ויש לעיין אם המצב הנוכחי (שרק השיפוע לצד הגוף מכוסה) כן הוא מלידה או אפשר שהי' מכוסה יותר וכדרך רוב נולדים עם היפוספדיאס שהערלה אמנם קצרה אך מכסה יותר את העטרה והרופאים הם שהפרידו את העורות מעל העטרה לצורך בדיקתה (ואפשר להבחין ברקמת הפריעה ואזור ההדבקה על העטרה כידוע לבעלי האומנות) ואם אכן כן הוא, נשתנה הדין לחומרא. דלפי"ד החכ"א  כל הבשר שהי' חופה את העטרה נחשב לערלה ואפי' שעכשיו אינו מכסה, כל שלא חתכוהו עדיין לערלה יחשב. וא"כ יש לבדוק אם בזה יש רוב גובה ורוב הקף וה"ה ערל לכו"ע.

ואף לפי"ד הד"ח אפי' שגילו את העטרה, אם סופו לחזור הרי הוא ערל לכו"ע ובהפרדה ודחיקה לבד ודאי דסופו לחזור.  (ובזה צריך אומנות לשער אם סופו לחזור או לא, ותלוי בכמה פרטים שבמציאות כידוע לבעלי האומנות הבקיאים. וצריך לעיין היטב אם עכ"פ מידי ספק לא יצאנו).

ולא מבעיא לדעת מהר"ם שי"ק (רמ"ה רמ"ו) דמבואר בדבריו שם דכל שחזר אמרינן דחוזר וניעור כמעיקרא ונראה דאפי' דמסתמא לא הי' עומד לחזור מ"מ כיון דחזינן שחזר אגלאי מילתא שהי' כן מתחילה ואף לדברי חיים לא מהני. אלא אפי' לדעת שאר הפוסקים אם עומד לחזור לא מהני ודעת המהרש"ג (ח"ג ס') יחידאה היא דס"ל שכל שלא חוזר מיד אפי' שסופו לחזור מהני וכל הפוסקים שנקטו כשיטת הד"ח היינו דווקא שאין סופו לחזור וכדמסיק בנפש חי' בשם חותנו, מהרש"ם (ח"ה סי' נג), אמרי יושר (ח"ב ב'), ערוגת הבשם (ח"ב רכ"ב) ועוד.

ובזה לא מהני מה שבשעת קישוי מתגלה שהרי לא נימול כהוגן או עכ"פ זה הספק אם הוא ערל והכרעת החת"ס כחכם ספרדי דמשערינן ברך. אמנם לש"ך וכ"כ בבנין ציון אף בהא משערינן בקישוי וא"כ לשיטת הד"ח א"ש אם אכן יהא מגולה.

להלכה נראה דהילד הזה ערל גמור הוא ולא רק מפני המצב עכשיו שכפי הנראה פריעה המכסה רוב הקף המעכב לכו"ע, וכ"ש לשאר ספיקות שהעלנו. ואם במילתו יהא מהול לגמרי אף לדעת החכמ"א, אפשר למולו בשבת ובברכה. אמנם אם יהא מהול רק לדעת הד"ח דעת המורים לדחות מילה כזו לאחר השבת אף שלענין ברכה הקילו שאפשר לברך. והנעל"ד להלכה כתבתי, אך להלכה ולא למעשה כי האדם יראה לעינים, כי כאמור הרבה תלוי בראית העין והבנת הענין. 

חזרה לתחילת העמוד השימוש בתוכן האתר בכפוף לתנאי השימוש

מה חדש באתר:

המלצות חמות:

מאמרים חדשים: