היתר לבא בקהל למי שנעשה כרות שפכה

2010-07-25 10:51:42
תשובות לשאלות בהלכה שהגיע אל שולחן המכון למחקר הלכתי רפואי "ברית ישרים". סגנון תלמודי עיוני.

מכון מחקר הלכתי רפואי  "ברית ישרים" (ע"ר)
יו"ר המכון: הרב יצחק שלמה פרקש טל. 052-7621010
♦♦♦

שאלה:

אחד שנולד עם שינוי באבר המילה, שהנקב אינו במקומו בקצה העטרה אלא נמוך ממנו לצד הרגליים, הנקרא בל' הרופאים "היפוספדיאס", ועבר בקטנותו ניתוח לתיקון המום, בו פתחו לו נקב חדש בקצה העטרה וסתמו את הישן שהי' בגוף האבר.

עתה הוא גדול ונשוי, ונפתח לו הנקב הקודם (הטבעי) שבגוף האבר, והרופאים החליטו לתקן המום בשני שלבים, ורק בשלב השני (בעוד כחצי שנה) יסתמו את הנקב שבגוף האבר.

השאלה היא מה דינו בינתיים לגבי היתר לבא בקהל. דיש מי שרצה לומר דמכיון שנהי' פצוע דכא (ואולי אף כרות שופכה) והוא בידי אדם אסור לבא בקהל, ואפי' שהוא כבר נשוי יוציא או עכ"פ אסור לשהות עמה.

 

תשובה

ראשית יש להדגיש ב' הקדמות חשובות,

א. דשאלה זו מסורה רק לגדולי הפוסקים כמו שאר שאלות בענין היתר עגונות, וכל הנכתב הוא רק הצעות כפי הנלענ"ד להלכה ולא למעשה כלל.

ב. התשובה מיוסדת על העובדות כפי מה שהבנתי, ובשינוי פרט אחד יכול להשתנות לקולא או לחומרא, ועל הבא להכריע למעשה לברר אם אכן הפרטים מדויקים. העובדות הן: שנולד עם נקב למעלה מן העטרה דהיינו בגוף האבר, במקום שאם ניקב נעשה פצו"ד. בניתוח התיקון הרופא מרחיב את מקום הנקב הזה ("הטריה") בכדי לאפשר חיבור לצינור החדש והרי זה בידי אדם. אחרי החיבור במשך השנים הי' הכל מתוקן ורק עכשיו נפתח (לא ברורה הסיבה ויש לזה נפק"מ כמו שיבואר בגוף התשובה).

אחרי ב' הקדמות אלו, הנני להציע כמה צדדי וסברות היתר, דבדברי הפוסקים מצינו שחפשו להתיר בכל צדדי היתר כמו בהיתר עגונות, עיין שו"ת חבצלת השרון (אה"ע סי' י"ב) שכתב לסמוך על דעת יחיד כמו בהיתר עגונה "ואין שעת הדחק יותר גדול מזה להציל איש מלפסל לבא בקהל בפרט בדור הזה וכו'" וע"ע שו"ת עין יצחק (ח"א אה"ע סי' י') ועוד, ועיין מ"ש בנשמת אברהם אה"ע סי' ה' סק"ה בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

- א -

הנקב המולד הוי ביד"ש ואינו פוסל, מה שהרחיבו בקטנותו ניתקן כבר ומה שנעשה עכשיו הוא ע"י חולי.
ואפי' אם מחמת מכה יש להחשיבו כביד"ש, ומ"מ ספק גדול אם הוא ביד"א. ומה שעכשיו הרופאים מרחיבים הוי פלוגתת הפוסקים בדין תחילתו ביד"ש וסופו ביד"א.

 הנה מצד הנקב שנולד עמו אין שום חסרון שהרי הוא בידי שמים ואינו פוסל לבא בקהל כמבואר בש"ס ופוסקים (ובשו"ע אה"ע סי' ה' ס"י), והנדון רק מצד מה שהרופאים הרחיבו את הנקב בקטנותו בעת התיקון. ויש מקום לומר דמה שנעשה בקטנותו הרי כבר ניתקן שהרי במשך כל התקופה מאז, הי' הכל כדבעי והרי ניקב הגיד הוי פסול החוזר להכשירו.

ואילו אחרי הניתוח הי' נשאר מקולקל, יש לדון שמעולם לא ניתקן אך כאן שזה שנים רבות הכל כדבעי, הרי מה שהי' כבר איננו. ואפי' אם היתה גם כריתה ולא רק ניקוב, הרי הכריעו הפוסקים שאם יש ביכולת הרופאים לרפאות ולתקן הוי אף כרות שופכה "חוזר להכשירו" ואין זה נגד חז"ל וא"צ להגיע לסברא ד"נשתנו הטבעיים" אלא "נשתנו האמצעים" כמבואר כ"ז בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קצ"ג וקצ"ד וע"ע ח"ח סי' רס"ז.

ומה שעכשיו נתקלקל הוא דבר חדש ואינו בידי אדם אלא או מחמת מחלה שנהי' שם דלקת וכד' ועי"ז נקלקלו הרקמות עד שנפתח נקב, או מחמת פגיעה (כגון רוכסן או מכה), ויש לדון אם נחשב ביד"א או ביד"ש. ויש הבדל גדול (וצריך לברר המציאות), דאם נעשה מחמת מחלה הרי שדעת רוב הפוסקים דנקטינן להלכה כדעת התוס' (יבמות כ' ע"ב) והרמב"ם (הל' אסו"ב פט"ז ה"ט) שע"י חולי הוי כביד"ש ואינו פוסל ודלא כדעת הרא"ש. וכן נקט ביש"ש (יבמות פ"ח ה"ט). וע"ע בשו"ת חת"ס (אה"ע סי' י"ד ואילך), שו"ת צמח צדק (אה"ע סי' ט"ו). ובדעת החולקים וס"ל כרא"ש, עיין אגרת ביקורת ליעב"ץ (ד"ח ע"ב) שיש לחלק בין מהות החולי שאם הוא חולי באברי ההולדה עצמם (כדוגמת נד"ד) נחשב לביד"א ורק אם מחלה כללית נחשב ביד"ש. אמנם יש סברות להיפך, דדוקא מחלות באברי ההולדה יחשבו כביד"ש, עיין שו"ת עין יצחק (ח"א סי' ט').

וע"ע בשו"ת בית אפרים (אה"ע סי' ג') שדן לגבי ניקב ע"י נשיכת בע"ח ובסי' ד' שם לענין ניקב ע"י קוץ. ולכאורה השאלה אם נוקב ע"י קוץ נחשב ביד"ש או ביד"א דומה לשאלה אם נוקב ע"י בע"ח וכדו' המבואר בתשובה שלפני', ועיין בערוך לנר (יבמות ע"ה ע"ב ד"ה בגמ') דבגמ' איתא ב' דרשות להכשיר פצו"ד ביד"ש, רבא יליף מדכתיב "פצוע" ולא "הפצוע", ובמתניתא יליף לה מממזר. וכתב בערוך לנר דנפק"מ לענין נפצע ע"י כלב, דלרבא דווקא פצוע ממעי אמו כשר (עיין רש"י שם) ולתנא דמתניתא דווקא ביד"א פסול עיי"ש. ולכאו' אף בנד"ד לענין נפצע תלוי בב' דרשות אלו. ועיין יש"ש (יבמות פ"ח ה"ט) דכוונת רבא לרבות פצוע ע"י חולי ודו"ק.

אמנם יל"ד דבסי' ד' מזכיר הבית אפרים סברא זו שע"י קוץ נחשב ביד"ש ובתשובה שלפני"ז (סי' ג') לענין מי שניקב ע"י נשיכת סוס לא הזכיר סברא זו. ואמנם כאן כתב בפירוש "אף שאין בזה כדאי לצרוף מ"מ סניף בעלמא הוי", שהרי מפורש בשו"ע ורוב הפוסקים נקטו דע"י נשיכת בע"ח וע"י קוץ חשיב ביד"א. ומ"מ הו"ל להזכיר זאת כסניף בעלמא.

ואולי כוונתו בסי' ד' במה שכתב שע"י קוץ נחשב כביד"ש, אין כוונתו שעצם זה שנעשה ע"י מקרה ולא בבחירת בנ"א הוה סיבה להחשיבו כנעשה ביד"ש אלא באופן שהקוץ סרטו ונעשתה דלקת והיא שגרמה הנזק לגיד. וכעין זה נעשה ע"י נשיכת בסוס שע"י הנשיכה עצמה טרם נפסד ורק שעי"ז נעשה חולי ואח"כ נסתרס, שבזה יש סברא לתלות ביד"ש. וסברא זו אכן נזכרה בדבריו בסי' ג' עפי"ד השבות יעקב עיי"ש. אך בפשטות ע"י קוץ היינו שניקב עי"ז רק דאפשר שמצד הנקב הי' נסתם והדלקת גרמה שלא יסתם, ודו"ק.

ומעתה אף אם בנד"ד נתקלקל ע"י פגיעה ומכה ולא רק מחמת מחלה, אפ"ל שהפגיעה או המכה לא עשו את הנקב עד החלל וקלקלו האבר, רק שנעשתה שם דלקת עקב הפציעה ואם מפני עצם המכה שבידי אדם, הי' נרפא ולא הי' ניקב ורק מחמת הדלקת שנתהווה שם נחלה עד שנתקלקל וא"כ יש מקום לדונו כפצו"ד ביד"ש. ועכ"פ מידי ספק גדול לא יצאנו דאין מי שיוכל לדעת האם הפגיעה עצמה פצעה אותו באופן הפוסל עד שאף שאילולא הדלקת לא הי' מתרפא.

ומה שיש לדון עוד אם מצד מה שעכשיו בשלב ראשון של הניתוח הרופא מרחיב הנקב ועכשיו עושהו פצו"ד ביד"א, הנה ראשית כל יש לברר את המציאות האם באמת כבר בשלב הראשון עושים פציעה למעלה מן העטרה במקום הפוסל, וזה תלוי בשיטות הניתוח והמנתחים, וכפי הידוע לי מרבים, שבשלב הראשון עדיין לא מטפלים במקום הנקב הישן שאינו במקומו אלא יוצרים צינור ונקב חדש וממתינים עד שיתרפא ויתחזק היטב ואז בשלב השני מחברים את הנקב הישן אל הצינור החדש. ולפי"ז רק בשלב השני נוגעים ופוצעים למעלה מן העטרה. ואז נדונו ככל ניתוח היפוספדיאס שהרופא סותם ומתקן ואינו פסול בקהל.

אמנם אם אכן בנד"ד כבר בשלב הראשון מרחיבים ופוצעים אותו למעלה מן העטרה ונשאר כך עד השלב השני, היינו כמו שהזכיר החת"ס (ח"ג סי' ט"ז) שאם הי' חולי והרופא הרחיב תלוי בפולגתת הפוסקים בדין תחילתו ביד"ש וסופו ביד"א. ודעת רוב הפוסקים דנחשב ביד"ש, כמבואר ביש"ש (יבמות פ"ח ס"ט), וכ"נ החת"ס (אה"ע סי' י"ז), הו"ד בדברי מלכיאל (ח"ג פ"ח). וע"ע שו"ת חבצלת השרון אה"ע י"ב הו"ד בהמשך הדברים, ובשו"ת דובב מישרים (ח"ג סי' כ"ג). וכן נקט בשבה"ל ח"ח סי' רס"ו ורס"ז ועוד רבים מגדולי הפוסקים הקדמונים והאחרונים.

ואף האוסרים לסרס את המסורס ביד"ש מ"מ אינו נאסר לבא בקהל. ובפרט שביד"ש נעשתה הפציעה עצמה ר"ל הניקוב, והרי דעת היעב"ץ (אגרת ביקורת) דדוקא כאשר הכרו"ש ופצו"ד עצמו נעשה ביד"ש אינו נאסר במה שאח"כ ביד"א כרתו או פצעו אבל אם ביד"ש נגרמה מחלה ועקב כך ביד"א כרתו או פצעו נאסר. וא"כ בנד"ד אף לשיטתו אינו נאסר שהרי ביד"ש יש שם נקב דהיינו הפציעה וא"כ אפי' שאח"כ הוסיף הרופא ופצעו, נידון כפצו"ד ביד"ש ואינו אסור בקהל. [וידעתי שאפשר להתעקש ולטעון מספק שאולי הנקב שהי' ביד"ש לא הי' באופן שאינו מוליד ורק הפציעה היינו ההרחבה שנעשתה ביד"א עשאו פצו"ד, וא"כ אין זה תחילתו ביד"ש וסופו ביד"א. אך ספק זה דינו לקולא מלבד דמספק לאידך גיסא יש להקל, גם משום שיבואר לקמן לגבי שיעור הפציעה האוסרו ולא מסתבר שפציעה זו שעשה הרופא היא סירסתו].

וכאמור כ"ז אם אכן הרופא פצעו כבר בשלב הראשון, וכנ"ל יתכן מאד שאינו כן.

 - ב -

עפי"ד הפוסקים לא אסרה תורה אלא "מעשה קלקול" אבל כאשר נעשה "מעשה תיקון", אפי' אם כרגע הוא מקולקל אינו נאסר.

אמנם יש מקום לבע"ד לטעון דמכיון שעכשיו בגדלותו נתקלקל הניתוח שעבר בקטנותו, מוכח דלמפרע לא הגיע הניקוב והכריתה להכשירו ולמפרע הוא כרות שפכה או פצוע דכא בידי אדם מצד הפציעה שעשו בקטנותו והרי זה בידי אדם, ופסול. אמנם נראה להקל מצד אחר, דאף אם ננקוט כן (מה שכאמור אינו נראה בסברא וכנ"ל אות א' דמכיון שנתקן אין הוא "מתוקן על תנאי" לעולם, אלא עכשיו שנתקלקל מחדש) יש צדדי קולא נוספים, והוא על פי מה שנתבאר בדברי הפוסקים דלא אסרה תורה אלא כאשר הי' כאן "מעשה קלקול" אבל כאשר נעשה "מעשה תיקון", אפי' אם כרגע הוא מקולקל אינו נאסר.

דהנה ביש"ש (חולין פ"ח ה"ח) כתב וז"ל "מ"מ נראה דאין פוסל אלא מי שנכרת כדי שלא יוליד או ע"י חולי שבא כבר בביציו שהי' בהכרח להכריתו. אבל מה שכורתין עכשיו הרופאים מחמת האבן או שבירת הגוף ויודעין לתקן הדבר היטב ובבירור שיוליד ואינם מקלקלים החוטים, ושביל הזרע הולך כתיקונו ותלוי בחכמת הרופאים, אין בידינו לפסלו כל עיקר ובניהם כשרים. וגם הרמב"ם לא עלה בדעתו לחלוק ע"ז, ומה שכתב "נכרת" לשון זה משמע ע"י כריתה כמו שפירש או שלא יוליד והוא הסריס, או שכבר נולד לו חולי בביצים. אבל חיתוך הרופאים אין לו שם זה וכו'".

ובדבריו יש ב' טעמים למה שחידש שמה שהרופאים עושים אינו אוסר;  א. דהאיסור הוא כשהפעולה נעשית על מנת לפגוע בכלי ההולדה (או ע"י שנחלה במחלה הפוגעת בכלי ההולדה) ופעולת הרופאים היא לתקן. ב. מכיון שהרופאים חותכים באופן שיודעים "היטב ובברור" לתקן שיוליד, "ואינם מקלקלין" את המערכת המתפקדת כרגיל. ולכאורה משמע שב' תנאים הם, ורק בהתמלא שניהם אין לאסור. אמנם בדברי הפוסקים מצינו שכתבו סברא להתיר כשהפעולה נעשית לצורך תיקון, שאז אינה מוגדרת כ"מעשה סירוס" ואפילו כשלא ברור שהם יכולים לתקן, עיין בשו"ת חבצלת השרון (אה"ע סי' י"ב). וכ"ה בסמ"ג (לאוין קי"ט הו"ד בפת"ש אה"ע סי' ה' סק"ז) עיי"ש, ובחת"ס (ח"א סי' י"ז).

וע"ע בשו"ת חלקת יעקב (אה"ע סי' כ"ח) שכתב סברא זו להיתר והוסיף דאף החת"ס שהוא מהמפקפקין בנאמנות הרופאים בגוף פרטי, כתב בסי' ט"ז דבמילתא הגלוי לעיני הרפואה ועיננו הרואות שנסתם הנקב, בזה אמרינן לא מרע אומנותו וא"כ בנד"ד שנתחדשו כלים ואמצעים לעשות הניתוח באופן המועיל והם אומרים שאינם פוגעים בהולדה מותר לעשות הניתוח וגם יהי' מותר לבא בקהל.

ואין לחשוש שמא לא יעלה ביד הרופאים לרפאות וכדחיישינן לשגגת סייף דהוי עבירה חמורה וראי' מהא דמר בר רב אשי דשייפה כקולמוס ואכשרי', ולא חש שמא יפסלנו ע"י החיתוך, דמכיון שידע בעצמו שהוא בקי, אין לו לחוש שמא יטעה ואף  בנד"ד אין לחוש שמא יטעו בנוגע לפסולי קהל, עכת"ד החלקת יעקב.

אמנם בנד"ד אפשר לפקפק בזה דהרי לפנינו שאף אחרי התיקון נקלקל, וידוע שככל שצריך יותר ניתוחים חוזרים הסיכון שלא יתוקן גדל, מ"מ לדברי הרופאים לא תהי' שום חסרון בפוריות. רק שחוששין ששוב יהיו נקבים קטנים וטיפטופים (פיסטולות), אך לא יהי' עקר.

והוסיף החלקת יעקב עוד בסברא זו, דהנה התורה נתנה רשות לרופא לרפאות, ולולא הרשות הי' אסור מפני שיש חשש שמסכן את החולה ומביאו לידי מיתה, ובהקזת דם וכדו' יש איסור חובל אלא דהתורה נתנה רשות ומצוה לעשות כן ומכיון שפועל על פי מיטב ידיעתו אינו אסור. ועל סמך זה סומכין בני אדם היום לעשות נתוחים באברים פנימיים בדקין ובריאה אפי' שלפי דיננו הוי טריפה. ואף בחולים שאינם מסוכנים מרפאים בנתוחים וכל זה ברשות שנתנה לרופא לרפאות. ואף בניתוחים לקוסמטיקה התירו הפוסקים באופנים רבים לנתח אפי' שיש כאן צד איסור חובל וסכנה, ואכמ"ל.

ואף בנד"ד אם אינו יכול להוליד וע"י הנתוח יוכל להוליד, הרי שזה בכלל הרשות לרפאותו ע"י נתוח כזה שהוא לפי מיטב ידיעותיהם - לרפאותו. ואף אם לא יהי' כאן סירוס האסור, הרי גם חבלה אסור ובכלל הרשות לרפא מתיר להם לרפאות. ואף במקום שיגרום לו מיתה הותר וצוותה התורה לרפאות וה"ה כאן שיש חשש שיגרם לו להיות פצ"ד וכרו"ש. ואם לפי סברא זו בכל מקום שיש רשות לרופא לרפאות אינו אוסר וא"כ מכיון שמותר לרפאותו (גם אם אינו עקר) כדי שלא יהי' משונה ולא יטיל מימיו באופן משונה, הרי שאינו נאסר בקהל. ואכמ"ל בהיתר לעשות הניתוח ובמקו"א הארכתי.

ועיין בשו"ת אגרות משה (אה"ע סי' ל') שהביא ראי' ברורה ליסוד זה, דאם כוונת הרופא לתקן אינו נאסר אפי' אם בסוף לא עלתה בידו לתקן, ושם נראה דסברא זו לבדה די בה כדי להתירו לבא בקהל. אמנם בהמשך דבריו נראה שמחלק בזה, דהיינו דווקא במקום שמעיקרא ביד"ש הי' צריך רפואה ועשו פעולה שיש בה פגיעה מתוך כוונה לתקן, אבל אם נפגע ביד"א ולא שהיתה לו מחלה - לא מהני הכוונה לטובה ורק אם בפועל תקנו מותר, עיי"ש. ולפי"ז אם נאמר שקודם הניתוח בקטנותו לא הי' צריך לרפואה ואחרי הניתוח נעשה פצו"ד ועכשיו נפתח, הרי דלא מהני הכוונה לטובה ורק אם באמת יצליחו לתקן יהא מותר. אך מידי ספקות רבים לא יצאנו, דאין ידוע אם קודם הניתוח לא הי' עקר ואף לא ידוע אם אחרי כן נתקלקל, ולגבי הנקב עצמו ודאי שהם נאמנים לומר שנסתם והמציאות עד לעצמו.

ומצינו בדברי הפוסקים שנקטו סברא זו עפ"י היש"ש להתיר את הניתוח ולא תלו זאת אם באמת הוצרך לרפואה או ניתחו מסיבות אחרות. ובנדון האג"מ פעולת הסירוס נעשתה לשם סירוס ואח"כ באים לתקן, וע"כ אם באמת לא יצליחו לתקן לא יהא מותר אבל כשכל הפעולה אינה לשם קלקול וסירוס אלא לצורך תיקון ודאי מהני כוונתם ויהא מותר גם אם לא יצליחו לתקן.

וכ"ש בנד"ד שרק בינתיים הוא פצו"ד ולאחר זמן יסתמו אינו נחשב שלא הצליחו לתקן ודי במה שאין כאן כוונה לקלקל, כנ"ל החלקת יעקב דאין לחשוש שלא יעלה בידם לתקן. וע"ע בשבה"ל ח"ו סי' קצ"ד וח"ח סי' רס"ז.

 - ג -

הרחבת הנקב שעושים הרופאים, גם אם פוצעים וכורתים במקצת מן המקצת, אינו עושהו כרו"ש ופצו"ד, ויש שיעור לכריתה ופציעה האוסרת.

 ואף בלא סברא זו, יש מקום להתיר מצד שהפעולה שהרופאים עושים אינו עושהו פצו"ד, והוא עפי"ד שו"ת חבצלת השרון (אה"ע סי' י"ב) שאם הרופא רק "הרחיב" את הנקב שהי' כבר ביד"ש, אין זה מסרס אחר מסרס ואפי' אם הוא עקר נידון כבידי שמים ומותר לבא בקהל, ומבאר שם באריכות פלוגתת התוס' והרשב"א בביאור יסוד האיסור לסרס את המסורס ביד"א וביד"ש, אם מעשה השני לא חשיב מעשה כדין כתב ע"ג כתב או שחשיב מעשה כדין כתב שני לשמה. ומסקנת הדברים דעל כרחך פליגי רק לענין איסור סירוס אבל לכו"ע מותר לבא בקהל עיי"ש.

וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קצ"ג) לגבי לקיחת דגימת רקמות (ביופסי') מהאשך, שיש לדון אם כריתה כלשהו כזאת נכללת בדברי חז"ל שאמרו שאינו מוליד, וכתב לפלפל בגירסת הראשונים בזה. ועכ"פ אין זה מוחלט מדברי חז"ל. ומסיק דאפשר שזה תלוי בדברי הרופאים אם חיתוך קל כזה אינו פוגע בכושר ההולדה.

והביא בשם הנוב"י (מהדו"ק אה"ע ו') שחידש דפסול פצוע וכרות הוי אפי' במקצת, ופסול דכא רק ברוב. ומדברי המלבי"ם וגירסתו בספרי משמע דס"ל דאף פסול דכה הוי במקצת. אמנם בשו"ת דברי מלכיאל מקיים הגירסא הישנה, ולפי"ז פסול דכא היינו שנדוך עד מקום הפוסק ר"ל הקרום המפסיק בין שביל מ"ר לשביל ש"ז. ומבאר בשבה"ל שאמנם צדק בדברי מלכיאל ביסוד הדין, אך למעשה השיעור בכל הפסולים הן כרות ופצוע והן דכא הוי דנפגע באופן שהפסיק מלהזריע, וזהו השיעור של "מקצתו" שריבה בספרי, דאפי' אינו מגיע לקרום המפסיק בין גובתא דש"ז למ"ר - פסול "וזה נראה ישר בהלכה".

וכבר דן בזה החזון איש (אה"ע סי' ט' אות ט') דבספרי ריבה דאפי' נפצע מקצתו ג"כ נפסל, ועל כרחך דגם ל"מקצתו" יש שעור וא"א לומר דאפי' כדי חגירת ציפורן פוסל. וכתב דשיעורה לפי דברי הרופאים שמשערים בכמה יפצע שלא יוליד. והי' מקום לומר דנכרת שיעורו בכלשהו ורק נפצע ונדוק יש שיעור. אך מסתבר שגם בנכרת יש שיעור וא"כ אין לנו הכרע מדברי חז"ל ויש לחקור עפ"י רופאים עיי"ש עוד.

ומ"מ נראה מדבריהם דפציעה קלה ואפי' כריתה קלה כזו אינה אוסרת כלל ולא נחשב מפני זה לכרו"ש ופצו"ד, וא"כ בפעולת הרופא שרק "מרחיב" הנקב ופוצע מעט מן המעט הנצרך לחיבור הנקב הישן עם הצינור החדש אינו עושהו פצו"ד כלל, ומותר לבא בקהל.

(וכל זה הוא מתוך הנחה שמדובר בניתוח היפוספדיאס רגיל, אמנם אם הי' פציעה או כריתה גדולה לא שייך היתר זה, וצריך לברר המציאות).

 - ד -

לדעת כמה פוסקים אפי' אינו מנוקב מעבר לעבר אין זה פצו"ד אפי' שמנוקב עד החלל.

 ומלבד זאת יש צד לומר דאין כאן פצו"ד כלל לפי שאין הנקב מעבר לעבר אלא עד החלל. ועיין בשו"ת בית אפרים (אה"ע ג') שצירף להקל את שיטת התוס' ודעימי' דס"ל שאם אינו מעל"ע אינו פוסל. ואפי' שהמרדכי ורי"ו פליגי וס"ל דפוסל ומפולש מיקרי אפי' ניקב רק עד החלל, ואף מהרש"ל הסכים עמהם ופליג על התוס' והקשה על שיטתו, עיי"ש בבית אפרים שתי' הקושיות. והביא דאף בשו"ת שב יעקב צירף שיטה זו להקל ושכן הוא משמעות הש"ס וכ"נ מדברי הטור "ואף שלא נעלם מאתי שדעת המרדכי ורי"ו אינו כן וכן הסכימו גדולי האחרונים להחמיר מ"מ נ"ל דהיינו דווקא לכתחילה אבל אם כבר נשא ודאי דאין להוציא מספיקא וכו'" עכ"ל השב יעקב כפי שהביאו הבית אפרים עיי"ש עוד צדדי סברא בזה ובנד"ד יש את ההתירים שלהם ועוד נוספים, כמבואר. 

 - ה -

דעת היראים שפצו"ד אינו אסור כלל לבא בקהל.

עוד צד להקל עפ"י דעת הרא"ם (יראים סי' כ"ט הו"ד בטור אה"ע סי' ה' סעי' ו') דניקב כלל אינו פסול לבא בקהל, ובשו"ת חבצלת השרון (אה"ע סי' י"ב) צירף שיטה זו להקל וכתב דבעגונה מצינו (בשו"ע אה"ע סי' י"ז) שיש מי שכתב שסומכין על דעת יחיד בשעת הדחק, ואין שעת הדחק יותר גדול מזה להציל איש מלפסל לבא בקהל בפרט בדור הזה וכו'. וגם כל ענין ניקב באופן שאין נקב אחר בפי האמה, לא הוזכר בש"ס רק ברא"ש וגם לדבריו כשר לבא בקהל, עכת"ד. ונזכרה שיטת היראים לצירוף סניף להקל בהרבה מן הפוסקים, עיין בשו"ת בית אפרים (אה"ע סי' ג'), ובשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תליתאה ח"א סי' ר"ו) כתב לצרף שיטת הרא"ם לספק ספיקא ואף בנד"ד יש כמה ס"ס, ובשו"ת דברי חיים (אה"ע ח"ב סי' ל"א) ובשו"ת תורת חסד (סי' ל"ח) ועוד.

אמנם בשו"ת בית יצחק (אה"ע ח"א סי' ל"ז) אחרי שצירף שיטת הרא"ם לס"ס מסיק דקשה לצרף שיטה זו שנחלקו עליו הראשנים ועיין באריכות בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' ו') שהביא כמה פוסקים שצירפו שיטה זו ותמה על זה אך הביא בשם החת"ס דעכ"פ אם הוא כבר נשוי לא יצא ויכול לסמוך על הרא"ם, עיי"ש עוד.

 - ו -

מידי ספק וספק ספיקא לא יצאנו ודעת רוב הפוסקים דספק פצו"ד מותר לבא בקהל ואף האוסרים היינו להנשא אך בנשוי לכו"ע לא יוציא.

הנה אחרי כל האריכות, הצענו צדדי היתר וספק, מהם צדדים שמצד עצמם ראוי לסמוך עליהם להיתר ומהם דחזי לאיצטרופי, ודעת הרבה פוסקים דלא אסרה תורה אלא ודאי פצו"ד אבל הספק מותר וכמו בממזר דלא נאסר כלל בספק, עיין באמרי יושר הנ"ל (ח"ב סי' ו). ואמנם שם נטה לחלק בין ספק במציאות לבין ספיקא דדינא, הרי בנד"ד יש גם ספק במציאות וא"כ אף לשיטתו יש מקום להתיר מצד שאינו ודאי. ובלא"ה בדברי הרבה תשובות האחרונים התירו מספק אפי' בספ"ד. ועיין בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' כ"א) דאפי' מדרבנן מותר.

ובפרט בנד"ד שהוא כבר נשוי בהיתר ואנו דנים אם נעשה פצו"ד עכשיו, והנדון אם עליו להוציא או לפרוש, ובזה הרבה פוסקים מקילין אפי' במה שהיו מחמירין לכתחילה, עיין ב"ש (סוף סק"ט) דבפלוגתת הפוסקים צ"ע אם כופין להוציא, ובבאה"ט (סק"ט) בשם מהריב"ל נקט דאם נשא אין מוציאין, עיי"ש. וע"ע בפת"ש (סק"ז) שהביא דברי הפוסקים לדון בנפצע אחר שכבר נשא. ודעת רוב הפוסקים שאינו צריך להוציא. וע"ע בדברי הב"י (סי' ה' סעי' ו' ד"ה כתב הר' שלמה) מ"ש בשם הרשב"ש סי' צ"ג. והו"ד בשו"ת בית אפרים סי' ג', עיי"ש בסוף הסי'.

- ז -

נראה שעל הצינור שעשו הרופאים אין דיני כרות שופכה ופצוע דכא.

אחרי כתבי כל זאת, נאמר לי כי בעובדא דנן הפגם שנוצר עכשיו הי' שמחמת שערות שצמחו בתוך הצינור החדש שיצרו לו בקטנותו, וסבל כאב רב ולבסוף נפגם הצינור עד שהוצרכו הרופאים לכרות חלקים מהצינור הזה החדש שיצרו מעור הערלה ובניתוח השני ייצרו צינור חדש מרקמת רירית חלל הפה. ומעתה יש לעיין אם בכריתת הצינור החדש יש דיני כרו"ש ופצו"ד. (ומכאן הערה לאותם המוהלים שגם בקרים קשים של היפוספדיאס מלים באופן שפוגע באפשרות לתקן המום עם רקמה מתאימה ומאלצת את המנתח להשתמש ברקה אחרת המגדלת שיער. ובכל מקרה יש להתיעץ עם מומחים מיוחדים במילות אלו).

ולכאורה אפשר לטעון דמכיון שנקטו הפוסקים שאחרי הניתוח אין לילד דין ערל או משוך אפי' שחלקים מן העטרה מכוסים לפעמים רוב גובה והיקף בבשר שמקורו בערלה ועור הפריעה, וזאת מפני הסברה דמכיון שהרופאים חברו את העור לבשר העטרה והיו לאחד ומטרתו להיות שם ולפעול כחלק מהאבר (להיות הצינור השתן), לכן בטל ממנו שם ודין ערלה והרי הוא חלק מהאבר. ולפי"ז נאמר שחלין עליו דיני כרו"ש ופצו"ד, ואם נפגע צינור חדש זה יהי' פסול.

אך נראה דאינו כן, ואפי' שהעור נעשה אחד עם עור האבר, מ"מ אין ע"ז דין של שופכה. ומכיון שלא מצאתי בדברי הפוסקים רמז או יסוד לבנות עליו, אפרש שיחתי בסברא, ועכ"פ מידי ספק לא יצאנו.

דבשלמא אילו לא מצינו בתורה הבדל בין המקומות שבהם פוסל לבא בקהל לבין המקומות והאופנים שבהם אינו פוסל (למעלה מן העטרה או למטה מן העטרה, מפולש או אינו מפולש וכו'), יש מקום לדון אם כל מה שבשם שופכה יכונה חלין עליו דיני התורה של שופכה, אפי' שאינו שופכה בטבע. ונאמר ממנ"פ, אם אינו שופכה ה"ה ערלה ודינו כמשוך או ערל (תלוי באופני הניתוח), ואם אינו ערל ה"ז שופכה ופגיעתו תאסרו (ונפלפל בזה לומר, שאפשר שלעולם אינו נעשה שם שופכה ומ"מ נתבטל ממנו דין ערלה "המכסה" את העטרה אלא חלק אחד עם העטרה ואין זה ערל או משוך, ויל"ד ממה שדנו הפוסקים בעור המכסה את העטרה ונדבק והי' לאחד עם העטרה אם הוי ציצין או לא, ודו"ק).

אבל מעתה שחילקה התורה באבר ובשופכה שיש מקומות שפוסל ויש שאינו פוסל, הרי שאפי' אם שם שופכה עליו מ"מ אינו נעשה כדין "שופכה למעלה מן העטרה" אלא דינו כשופכה שלמטה מן העטרה שאפי' ניקב ונכרת וכו' אינו פוסל. וחידוש כזה שכל שנמצא שם יחשב כשופכה שבמקום הפוסל הוא חידוש שלא נמצא בשום מקום וא"א לחדש זאת ללא יסוד ושורש. אכן בזמן חז"ל והפוסקים עד זמננו לא היתה אפשרות כזו לעשות שופכה מעור שינוח למעלה מן העטרה, מ"מ אין לנו לחדש או לגזור דבר חדש.

ואולי נוכל לדמות זאת לשאר דברים שהמציאו הרופאים שחדשו דבר שיפעל כמו הגוף ואין ע"ז דיני תורה כגוף, כגון הזנה בוריד (אינפוזי') שאינו נחשב כאכילה אפי' שהתוצאה כאכילה (ואפשר לחלק בין חיקוי "פעולה" של הגוף לבין חיקוי "תוצאה" של פעולת הגוף).

והאם קטוע יד רח"ל שיש לו פרוטזה מבית השחי (שגם פועלת כיד עם תנועה וכו' ואפי' ימציאו פרוטזה משוכללת שמחוברת לעצבי האדם ופועלים עפ"י רצונות כיד טבעית) האם נאמר שיניח תפילין עלי' ודינה כידו הטבעית. ואטו נאמר שמי ששומע ע"י מכשיר שמיעה יקבל המכשיר דין "אוזן", אתמהה.

(ואין לדון ולומר ממנ"פ לאידך גיסא, שאם נדון עור זה שדינו כמי שהוא למטה מן העטרה אין דיני כרו"ש ופצו"ד, ואם דינו כלמעלה מן העטרה, הרי ששם אין דיני ערלה וציצין, דהא חלק מהעור נמצא כאן וחלקו כאן ויש לדון איך יחשב, וגם שעטרה עצמה לענין כרו"ש ופצו"ד הוי פלוגתא ולגבי מילה עכ"פ אם יש רוב היקף אסור לכו"ע אפי' אם לפי החכם ספרדי אין רוב גובה, ואכמ"ל ובמקו"א הארכתי בזה, ודו"ק).

ואף שיש לטעון שמידי ספק לא יצאנו ואולי אכן נחשב כשפכה במקום הפוסל, שהרי אין אנו מחדשים מקום חדש לפסול, אלא שאנו אומרים דמכיון שעור זה נמצא שם במקום הפוסל וגם קיבל פעולה של שופכה, הרי שפגיעה בו הפוגעת בכושר ההולדה תחשב כדין כרו"ש ופצו"ד. ומאידך גיסא, הרי מלידה הי' הנקב למעלה למעלה ואנו הוספנו צינור וא"כ הפגיעה בכושר ההולדה חזרה להיות כמו ביד"ש ועצם הפגיעה בצינור החדש הזה אין דינו כפגיעה בשופכה במקום הפוסל.

אמנם כפי שנתבאר דעת כמה פוסקים שלא לאסור ספק אלא בודאי, ובפרט שהסברא נותנת שאין על הצינור החדש דיני כרו"ש ופצו"ד כלל, ועדיין דבר זה צריך בירור וליבון על שלחנם של גדולי ההוראה, והנעל"ד כתבתי.

חזרה לתחילת העמוד השימוש בתוכן האתר בכפוף לתנאי השימוש

מה חדש באתר:

המלצות חמות:

מאמרים חדשים: