דחית המילה עקב דלקת עינים - מתוך "קונטרס הרפואה"

2010-10-13 10:35:58
מאמרים בעניני הלכות ומנהגי מילה. סגנון תלמודי עיוני

דחית המילה עקב דלקת עינים

אחרי הודענו כל זאת, ראוי לבאר וללבן האי סוגיא רבתא דחולי עיניים שנלאו בזה הפוסקים האחרונים, שמצד אחד הש"ס והפוסקים ה"ה השו"ע ונו"כ החמירו מאד לדחות המילה ובכמה ענינים אפי' לז' ימי הבראה ולעומת זאת עפי"ד הרופאים אין שום חסרון ואפשר למול אפי' בעוד העיניים מדולקות. ויש לברר וללבן על איזה אופנים אחז"ל לדחות וע"ז לא נסמוך ע"ד הרופא להקל, ובאיזה אופנים לא דברו חכמים ובזה אפשר לסמוך ע"ד.

דהנה בגמ'(יבמות ע"א ע"ב) מבואר דבכאבו עיניו של תינוק מלין מיד כשהבריא. ובגמ' ע"ז (כ"ח ע"ב) מבואר שיש כאב עיניים שהוא חמור מאד והוי סכנת נפשות דשורייקי דעינא בלבא תליא – ששורשי העין תלויים בלב. וא"כ יש לעיין אם הא דנקט הגמ' כאב עיניים לענין דחית המילה דווקא נקט או ה"ה שאר אברים. וכתבו הרמב"ן והרשב"א דלאו דווקא עיניים, דהא "כאבו לו עינוי" משמע כל כאב שהוא ואף כאב קל שאינו של סכנה ובכל אופן שיש כאב וחולי דוחין המילה. ואף הריטב"א כתב דה"ה שאר חולי באברים אין מלין עד שיבריא אך בטענה אחרת מדברי הרמב"ן והרשב"א, שהוקשה לו הא דקאמר בגמ' דבכאב עיניים דוחין המילה עד שיבריא וא"צ ז"י הבראה כמו בחלצתו חמה והרי בגמ' ע"ז הנ"ל מבואר דבכאב עיניים הוי סכנה וא"כ חמיר מחלצתו חמה ובעי ז"י הבראה. ועל כרחך שיש לחלק בין כאב עיניים גדול כמו ההיא דע"ז ובהא ודאי בעי ז"י ובגמ' דידן קמיירא בכאב עיניים מועט שאינו סכנה ואפ"ה דחי המילה עד שיבריא ומיני' לכל כאב אבר אחד דהא כאב עיניים קטן אינו סכנה כלל.

ולפי"ז יש מקום לומר דהרמב"ן והרשב"א לא חילקו בין כאב עיניים מועט לכאב גדול ובכל אופן א"צ המתנת ז"י דהא ראיתם רק ממשמעות הלשון כנ"ל ולא מצד הדין ורק הריטב"א שחדש דינו מן הדין, מחלק בין כאב גדול לקטן. ולפי"ז רק בחלצתו חמה בעי ז"י אבל בכאב עיניים בין בכאב גדול ובין בכאב קטן א"צ ז"י הבראה, ואדרבה פשטות הלשון בגמ' שבכאב עיניים א"צ ז"י ולא מחלק בין כאב גדול לכאב מועט משמע דבכל אופן א"צ ז"י. ואכן הרמב"ם והטור סתמו וכתבו דבכאבו לו עיניים דוחין המילה עד שיבריא אך א"צ ז"י להבראה.

אך המחבר הדגיש בדבריו דדווקא בכאב עיניים מועט הוא דדוחין המילה עד שיבריא והרמ"א בהדיא "אבל כאב גדול הוי כחולי שבכל הגוף ובעי ז"י להבראה והוא אפייד הנמוק"י שהביא את דברי הריטב"א שמחלק, ונתעלמו לגמרי ממשמעות דברי הרמב"ן והרשב"א.

ואולי אפ"ל דאף הרמב"ן והרשב"א ס"ל להלכה כמו שמסיק הריטב"א דבכאב עיניים גדול בעי ז"י ובכאב מועט הוא דא"צ להמתין ז"י אלא מלין מיד כשמבריא. אלא שמזה לבד עדיין א"א להוכיח דה"ה בכל כאב אבר אחד שממתינין עד שיבריא דאי לאו דממשמעות דברי ר"פ דקאמר "כאבו עינוי" הי' משמע אפי' כאב כל דהו, הי' אפשר לומר דהיינו כאב גדול דהוי שוריינא דתלו בלבא ואפ"ה א"צ ז"י משום שאין זה חולי כחלצתו חמה ורק סכנה אך אינו בכל הגוף וע"כ יש להמתין עד שיבריא. ולפי"ז יהי' לנו ג' דרגות; א. חולי בכל הגוף כמו חלצתו חמה דבעי ז"י הבראה. ב. חולי אפי' אבר אחד אך יש בו סכנה כמו בחולי עיניים גדול, דממתינין עד שיבריא. ג. חולי אבר אחד שאין בו סכנה כמו בכאב עיניים מועט, דא"צ להמתין כלל. ולכן הוצרכו להוכיח המתנת חולי אבר אחד עד שיבריא - ממשמעות הלשון דכאב עיניים משמע אפי' כאב כל דהו ואפי' בלא סכנה ואפ"ה בעי המתנה וה"ה לשאר חולי אבר אחד. ומ"מ להלכה ס"ל כמסקנת הריטב"א דבכאב עיניים גדול הוי כחלצתו חמה דבעי ז"י הבראה.

ואין להקשות דזהו דווקא אם נאמר דחלצתו חמה היינו חולי שבכל הגוף וא"כ הי' מקום לחלק בין חלצתו חמה לכאב עיניים גדול. אך אם נאמר דאף חלצתו חמה ענינו סכנה וכדעת מהרי"ק, הרי שאין שום הו"א לחלק וא"כ נאמר דשיטת הריטב"א כמהרי"ק והרמב"ן והרשב"א פליגי. אך נראה דאין כאן ראי' לפלוגתא זו, אלא דאילו לאו משמעות דברי ר"פ דכאב עיניים משמע דה"ה כאב מועט, הי' אפשר לחלק כנ"ל ואה"נ אחרי שידענו דר"פ מיירי אפי' בכאב מועט, אין לנו שום ראי' מה דין כאב עיניים גדול אם דינו כחלצתו חמה ובעי ז"י או שמא אין דין סכנה כדין חולי כל הגוף וא"צ המתנת ז"י, ודוק.

ומ"מ להלכה פשוט כמבואר בשו"ע והרמ"א דבכאב עיניים גדול בעי ז"י ובכאב מועט ממתינין עד שיבריא. ואפשר להבין הלכה זו דמכיון דבליבא תליא הרי שזה חולי שבכל הגוף מצד שהלב הוא אבר שהגוף תלוי בו וכדיוק ל' הרמ"א דכאב עינים גדול "הוי כחולי שבכל הגוף" אך לא מצד עצם הסכנה. אך מדברי הש"ך (סק"ד)והגר"א (סק"ז)שציינו להל' שבת דדווקא בכאב עינים שמחללין עליו השבת בעי ז"י והרי שם ודאי דבסכנה תליא מילתא ואת דברי הרמ"א אפ"ל דאפי' שאינו אלא חולי אבר אחד "דינו" כחולה בכל הגוף שצריך להמתין ז"י ולעולם היינו מצד הסכנה ובכל חולי שיש בו סכנה בעי נמי ז"י להבראה. וא"כ פי' דין זה תלוי בשיטת הפוסקים כמהרי"ק או כשאר פוסקים שחלקו, וע"ע בכל זה לעיל סי' ג'.

ואין לומר דאם יסוד דין חולי עיניים מצד הסכנה הרי שהרופא יהא נאמן לומר שבמצב זה או אחר אין סכנה כלל וכנ"ל לענין סכנה שאיסור המילה נכלל בדין הכללי שכתב הרמב"ם שאין מלין ולד שיש בו חשש סכנה. אבל אם נפרש דכאב עיניים הוא ענין לחולי כל הגוף דבלבא תליא ומשפיע בכל הגוף הרי ע"ז קיי"ל שאין הרופא נאמן נגד חז"ל ולא יהא הרופא נאמן. אין לומר כן. דבין כך ובין כך הרי חז"ל אמרו שבכאב עיניים בין גדול ובין קטן יש לדחות המילה וע"ז אין הרופא נאמן בין אם הטעם משום דקים לחז"ל דהוי חולי בכל הגוף וע"ז אינו נאמן לחלוק ובין אם קים להו דהוי סכנה וג"כ לא נסמוך על רופא החולק. רק שיש לברר ולבאר את איזה מצב מכנים חז"ל "כאב עיניים" שע"ז כאמור לא נקל עפ"י רופא. ועוד נצטרך לברר ולבאר איזה חולי עיניים נחשב "כאב גדול" אשר ע"ז חז"ל עפי"ד הראשונים והשו"ע שצריך המתנת ז"י ולא נסמוך על רופא להקל וגם לא יהי' נאמן לומר שאינו חולי בכל הגוף ושאין בו סכנה כי בין כך ובין כך חז"ל אסרו למול בכה"ג עד ז"י המתנה.

ונראה לבאר עוד ענין אחר שראיתי ושמעתי מכמה לומדים שטועין ביסוד דין חולי עיניים, דלכאו' אפ''ל דאם ענין חולי עיניים הוא מצד החולשה שבכל הגוף, הרי שבכל מקרה של חולי עיניים נחזי אנן אם יש בו סימני חולשה בכל הגוף וא''כ יצטרך להמתין ז''י להבראה ואם אין בו חולשה בכל הגוף הרי שלא יצטרך ז''י (ואז יהי' תלוי אם זהו בכלל כאב מועט או שמא אין זה בגדר כאב עיניים כדלקמן).

ואפשר לדחות זאת בטענה, דאילו הי' כן שבחולי עיניים גדול ניכרת החולשה בכל הגוף הרי שא''צ לחלק ולחדש דין מיוחד לעיניים ולמה הפוסקים מנו דין זה בפנ''ע משאר החולאים די להם שיאמרו שכל שיש חולשה בכל הגוף דוחין ז''י ומזה נדע אף לעיניים ואטו כרוכלא למנות כל האופנים. אע''כ דהעין יוצא דופן דאפי' שאין ניכרת החולשה בכל הגוף מ''מ קים להו לחז''ל דמכיון דבלבא תליא ה''ה חולי המתפשט ואפי' שאינו ניכר, ובעי ז''י, ובזה נסתרה האפשרות לבחון בעצמינו בכל מקרה אם זהו חולי המתפשט או לא.

ולפי''ז יקשה מאד ע''ד כמה פוסקים שהסכימו שאם נראה שאין סימני חולשה בכל גופו נסמוך ע''ז שאין זה כאב גדול וא''צ ז''י, כמ''ש בשו''ת קנין תורה (ח''ג מ''ה)"כל שרואין שאינו בוכה יותר מרגיל וישן ומבריא כראוי אין לנו לחוש שמא הי' כאב גדול וכו'". ויותר מזה כתב באבני נזר(יו''ד ח''א ש''כ (ג)דאפי' בספק קצת אם הוא מצטער וחלוש אפשר לסמוך ע''ד הרופא שאומר שאינו כואב וימולוהו, וכ''כ כמה פוסקים אחרונים. ולפי הנ''ל האיך אפשר לסמוך על מה שאנו רואים הרי העין שונה מכל החולאים והוציאו חכמים דין זה מן הכלל. אך המעיין יראה שלא יוצא העין מן הכלל ודינו ככל החולאים והפוסקים הטוש''ע והנו''כ לא באו לחלק, רק הדגישו חולי עיניים לאפוקי ממה שאפשר לטעות עפי''ד רב פפא דקאמר שבחולי העין א''צ ז''י וע''ז הדגישו דהיינו דווקא בכאב מועט. ובאמת דבוש''ע לא הדגיש דבכאב גדול בעי ז''י ובאמת הכליל זאת במאי דקאמר חלצתו חמה וכל כיוצא בזה ונכלל חולי עיניים בשאר החולאים המתפשטים ורק בבארו חולי קצת כגון כאב עיניים הוסיף עפי''ד הנמוק''י בשם הריטב''א כאב מועט והיינו כדברינו (אכן הרמ''א פי' יותר והדגיש דבכאב גדול בעי ז''י אך לא בא לחלוק ע''ד המחבר אלא לבארו ודו''ק).

ולפי''ז פשוט וברור שאף בכאב עיניים כמו בכל החולאים אין הדגש של חז''ל שאפי' שאין ניכרת החולשה בכל הגוף "קים להו" שחולי זה מתפשט הוא וצריך ז''י, אלא שבאופן שהוא חולי המתפשט ויש בו חולשה בכה''ג אמרו שצריך ז''י וע''ז אין נאמנות לחלוק ולהקל שלא להמתין וזהו ממש ככל החולאים. ולכן בכל מקרה של חולי עיניים אפשר לסמוך על ראות עינינו והגדרת הרופא שאם עפ''י סימנים וראיות אינו חולה בכל גופו אין זה כאב גדול וא''צ ז''י להבראה. ואף בחולי עיניים אפשר להחיל את כללי המתנת ז''י שנתבארו לעיל אות ד' לענין חלה במחלה שאף בעת חליו אין בה חולשה כללית (ואין בה סכנה), שאפי' שהיא מחלה שבכל הגוף, מלין מיד כשיבריא, וא"צ ז"י הבראה.

אלא שכ"ז אם ננקוט שענין חולי העין הוא מצד חולשה בכל גופו. אך ננקוט לאידך גיסא שענינו סכנה, י''ל דקים להו וחז''ל שבכאב עיניים גדול איכא סכנה משום דבלבא תליא וא''כ ע''ז אין אדם נאמן לומר שאינו סכנה וכאן א''א לבדוק בסימנים וראיות אם הוא מסוכן או לא ואף לא נוכל לסמוך על מומחה שאמר שאין בו סכנה. אלא שפשטות ל' הרמ''א משמע דחולי עיניים הוא ענין לחולי כל הגוף ולא לסכנה דקאמר "אבל כאבו עיניים כאב גדול הוי כחולי שבכל הגוף". ונראה דדברי הני פוסקים א''ש אפי' אם נפרש ענין חולי עיניים לסכנה, דהא הפוסקים ביארו בהדיא דאיכא כאב עיניים שאינו כחולי שבכל הגוף לא ואדרבא לגבי מילה זו היא המחלה בעיניים שביארו וכתבו ר''פ שא''צ ז''י רק שהוסיף הריטב''א דאיכא חולי שהוא כן בכל הגוף וא''כ אין "קים להו" אחד דכאב עיניים הוא סכנה אלא ש"יש אפשרות" ומצב של חולי עיניים שהוא של סכנה ובזה שפיר אפשר לסמוך על מומחים וסימנים אם חולי זה שלפנינו הוא של סכנה או לא.

ועתה נפרש מה שדברי כל הפוסקים נקטו "כאב עיניים" וחילקו בין "כאב" גדול ל"כאב" מועט ויש לעיין אם ה''ה בכל אופן שיש ליחה בעיני התינוק וחזינן עפ''י סימנים וראיות שאינו סובל שום כאב ורק יש הפרשה ואפשר דהא דנקטו כאב לאו דווקא צער וה''ה לכל חולי ושינוי מראה וצורה בעין וכאב היינו חולי. אמנם הרי הפוסקים למדו מכאב עיניים דר''פ שאין למול כל תינוק המצטער והבינו שעיננו צער וכאב ולא למדו מזה לכל שינוי מראה. ועיין בשו''ת מהרש''ם(ח''ח ר''ב)דיש ליחה שאינה כלל בסיבת מחלה ואיננה בכלל כאבו לי' עינוי' וכ''כ כמה פוסקים.

אמנם בש''ת דברי מלכיאל (ח''ב סי' קל"א)האריך מאד בזה ומסיק(באות ט') דכל שרואין בתינוק שיש ליחה בעיניו אסור למולו ואין להעמיד בזה ע''ד הרופאים נגד דין מפורש בש''ס ורק כאשר נמשך כמה שבועות ורואים שהתינוק בריא בכל דבר ובכ''ז עיניו נוטפות בזה יש לסמוך על הרופא למול ואף נסמוך עליו שא''צ ז''י כשיתרפא. אך לענין למול בעוד הליחה בו קודם שיעברו כמה שבועות לא נסמוך.

אכן רבו הפוסקים שחלקו ע''ד ויסודם עפי''ד האבני נזר (הנ''ל) שאפי' שיש דלקת כל שאין כאב ואין חמימות אין להמתין כלל ויכולין למולו וממילא חייבין למולו וכהמשך שם כתב דנאמן הרופא לקבוע שאין חולי אפי' בספק לנו. וע''ע בכורת הברית (נה''ב ח') ובפוסקים האחרונים רבו הנוקטין כן דלא כדברי מלכיאל (עיין ציץ אליעזר חי''ג פ''ב (ז') ובמה שהוסיף בחל' כ''א ס''ד הו''ד באוצר הברית והרבה מחברים הזכירוהו), ולדעת אלו הפוסקים אין זה נגד דברי חז''ל שלא דברו על ליחת העין אלא על כאב העין והיינו מחלה עם כאב דווקא. וצ''ל דכל שאין "מחלה" באבר אחד אפי' שיש שינוי מראה וכדו' עדיין אין זה נכנס בגדר איסור חז"ל והשאירו זאת בדין הכללי שבכל חשש סכנה אסור למול והמומחה נאמן לומר שאין כאן חשש סכנה. ורק במקום שהאבר נחלה עד שנעשה נפוח ומדולק וכו' שפיר חשיב מחלה ואין למולו אפי' רופא מורה להקל. ועיין בשו"ת פאת שדך (ח"א סוס"ו ק"כ) שהוכיח מדברי הפוסקים דלגבי אכילה בתענית אסתר לחולה עיניים, ג' גווני חולי עיניים איכא. וא"כ אפ"ל ע"ז הדרך דאיכא חולה מסוכן המצריך המתנת ז"י, חולי שאינו מסוכן ואינו מתפשט בכל גופו, שמלין מיד כשמבריא, ומחוש קל שא"צ לדחות כלל. ודו"ק. וע"ע לקמן לענין חולה הצריך המתנת ז' ימים.

וראוי להביא בשלימות את מש"כ הגרח''פ שיינברג שליט''א (קובץ מורי' תמוז תשמ''ב), וז"ל "בדברי מלכיאל החמיר בריר היוצא מהעין אולם המעיין בדבריו יראה שכל הדיון הוא דווקא במקום שיש כאן חולי קצת או איזה חלישות או כאב וכדו'. אבל במקום שסיבת הריר או הדמעות או האדמימות איננה מחמת שום חולי של התינוק ואינו חלוש משאר תינוקות ומתנהג בלי שום סימן של מחלה וכגון נד''ד שהרופאים נותנין תרופה כמו טיפות (פנצילין) כדי למנוע איזה מחלה שעלול להופיע וכדו' וזה הגורם היחיד לדברי הרופאים להופעת הריר והאדמימות בעין ולפי הבדיקות שהם עושין המוגלה שיוצאת איננה בקטריאלית כלומר אין בה שום קשר לחולי ומחלה. והכל כשורה אצל התינוק, כאן אין בית מיחוש שלא לדחות המילה. דכל היסוד לדחות המילה משום צירוף הכאב המועט או חלישות התינוק לכאב המילה אבל במקום שאין שום שייכות למחלה רק ישנם סימנים חיצונים הרי שיש לעשות את המילה ובעצב מחוייבים בכה''ג לעשות המילה בזמנה עכ''ל ועיי''ש עוד שהוכיח כן עפי"ד האבני נזר הנ''ל.

וכ''כ בתשובות והנהגות (ח''ב תצ''א)שדלקת חיצונית שאין התינוק מצטער אין דוחין המילה ודווקא בכאב מועט דוחין שכפי הנראה חז''ל חששו שצער המילה עם צער אחר עלול להחליש מידי את התינוק. ובכאב גדול יש לדחות ז''י ובכאב קצת עד שיבריא עיי''ש.

וכבר נמצא כן בדברי כורת הברית (נה''ב ח' אות ח' בשם ספר ברית אברהם מווארשא)דבליחה עבה והעיניים בעצמם נקיות ויכולים להיות פתוחים כמו 5 מינוט רצופות, מותר למולו, ובליחה מועטת והעיניים אינן אדומות, אם מסביב העפעפיים לא נראתה אדמימות והעיניים נקיות ואחר רחיצתם כמו שעה אין ליחה מותר ואפשר לסמוך על הרופא עכת''ד. וכאמור אף בשו"ת קנין תורה (ח''ג סי' מ"ה)אחרי שהאריך בדבר מסיק דכל שרואין שאינו בוכה יותר מרגיל ושותה וישן ומבריא כראוי אין לנו לחוש שמא הי' כאב גדול ומכיון שנרפא מותר למול מיד וא''צ ז''י ואף לא רופא כדברי מלכיאל. ואפי' בספק אם יש חמימות קצת כתב באבנ''ז לסמוך ע''ד רופא שאומר שאינו מצטער ולפי''ז בזמננו אשר הרופא נותן תרופה וקובע עי''ז שהתינוק אינו מצטער כלל ואפי' דיש גוף שאינו מקבל תרופה, אם אנו רואין בהתינוק שאינו מצטער דיש למולו בלי פקפוק אפי' טרם עבר המיחוש וכו'. עכ''ל.

ובשו''ת ציץ אליעזר (חי''ג פ''ב (ז))מחלק בין דלקת עיניים שהרופא מגדירו כדלקת חיידקית שזה ודאי נחשב כאב עיניים גדול ובעי המתנת ז''י הבראה לבין דלקת כימית שא''צ ז''י, ואחריו החזיקו מחברי זמננו לחלק בין סוגי הדלקת. והאמת שמצד המציאות כדי לידע בבירור אם לפנינו דלקת חיידקית או לא יש לבצע בדיקות תרבית והתוצאות הן רק אחרי כמה ימים וכמעט שא''א לידע בבירור לעשות ברית בזמנה, אלא שבעיקר סומכין ע''ד כל הפוסקים הנ''ל עפ''י סימנים וראיות שהעין עצמה אינה אדומה ואינה נפוחה והתינוק אוכל וישן ואינו בוכה והכל כרגיל וגם נראה שאין כאן כאב עיניים. אבל באופן שאין את התנאים הנ''ל ודאי שא''א להקל ואף הגרח''פ שיינברג הדגיש וחזר והדגיש כמ''פ שהכל בתנאי שאין שוב ריעותא בתינוק מלבד ההפרשה בעין. הא לאו הכי אין להקל.

ויש עוד מצב של עיניים הדומעות שעפי''ד הרופאים נובע מצד סתימה בצינור המאסף של הדמעות אשר ע''ז כתב המנח''י (ח''ה סי' י''א ב)דמכיון שבלי טיפול בודאי תתהווה דלקת, אפי' שעכשיו ע''י הטיפול אין דלקת אין למולו מכיון שהמצב המוליד דלקת נמצא בו וה''ז כמו שינגבו ההפרשה קודם המילה. אמנם בשו''ת אבן ישראל (להגר''י פישר ח''ח סי' ס''ה)חלק ע''ז וכתב דהא ודאי אם נעשתה דלקת שאין למול ויש להמתין ז''י אך אם ע''י טיפול נמנעה הדלקת ה''ה בריא ושפיר אפשר למולו. ובנשמת אברהם (יו''ד רס''ב)וציץ אליעזר (חכ''א סי' ס''ד) הביאו בשם הגרשז''א שאין זה שורייקי דעינא ולא ע''ז אחז''ל דבלבא תליא וכנ''ל בדברינו שאם עפ''י סימנים וראיות אין כאב ואין חולשה ואינו סכנה – שפיר אפשר למולו.

ואולי אפשר להבין הלכה זו עפ'י מה שנתבאר בדברינו לעיל סי' ב' אות ה' לגבי חידוש המנח"י (ח''ה סי' יא)שאם יש בילד חסרון שבשבילו סכנה למולו ורק אמצעים חיצוניים מתירין למולו, הרי שאין סומכין ע''ז ולפי'''ז נאמר בנד''ד מכיון שיש סתימה בצינור הדמעות והוא מצב הגורם דלקת עיניים, אפי' שע''י אמצעים חיצוניים אנו מונעים את הדלקת מ''מ הרי המצב הגורם עודו בו ועל האמצעים חיצוניים אין אנו סומכין וע''כ אסור למולו, והבאנו שם פלוגתת המנח''י שלא לסמוך על אמצעי חיצוני זה והגרשז''א מתיר למול עפי''ז. וא''כ אפ''ל בנד''ד דכ''א אזיל לשיטתו, דלדעת המנח''י הטיפול בעיניים כמוהו כמו העירוי שאנו מקוים שבזה נמנע את הסכנה, ויש חשש דאיכא גופא דלא מקבל סמא ודעת הגרשז''א לסמוך על העירוי ואף בנד''ד סמך על טיפול עיניים מונע.

אלא שכאן יש עוד טענה בדברי הגרשז''א והגר''י פישר, שעצם זה שיש סתימה בצינור הדמעות עדיין אינו סכנה אלא שעי''ז אפשר שתתהוה דלקת והרי המציאות לפנינו שע''י הטיפול אין דלקת (ואם מצד עצם הדמעות מבלי דלקת, עיין לעיל) וא''כ אף לדעת המנח"י הי' צריך להיות שאפשר למול שהרי אין כאן שום סכנה. ויותר מכך נתבאר בדברינו (שם) דאפשר שאף המנח''י מודה שבאופן שע''י אמצעים חיצוניים ניתן לבטל את הסכנה וניתן לבדוק ולודא שהטיפול אכן הצליח הרי שאפשר לסמוך ולמול עפי''ז. וכגון בחולה המופילי' שע''י עירוי אין בו חוסר קרישה, ואפי' שהחסרון של אי יצירת גורמי קרישה עדיין קיים בו וה"ה חולה המופילי', מ"מ אין לילד כרגע שום חסרון קרישה וזה ברור ע"י בדיקה. וכ''ש בנד''ד שע''י הטיפול בעיניים אין לילד שום חסרון וחולי רק שיש בו מצב שעלול להביא דלקת ודו''ק.

ואולי בנדון המחנ''י מיירי בטיפול שאינו פועל כלום מלבד ששוטף העיניים וכמו שציין בדבריו שם שזה דומה למי שינגבו את עיניו קודם המילה דלא מהני משום דלא על מראה העין אנו דנים אלא על מצב רפואת העין, עיי''ש. והגרשז''א והאבן ישראל מיירי בטיפול אנטיביוטי המונע התרבות החיידקים והווצרות זיהום חיידקי המלווה בדלקת שזהו חולי העין וע''י הטיפול נמנע החולי וע''כ אפשר למולו. ועדיין צ''ע בשיטת המנח''י.

ומ''מ נראה דדעת המנח''י דעצם המצב של סתימה בצינור הדמעות הוא שורייקי דעינא וע''ז אחז''ל דבלבא תליא ולכן לא מהני שע''י הטיפול נמנעה הווצרות דלקת, סו''ס יש כאן חולי של סתימה בצינור. ודעת החולקים שעצם הסתימה איננה מחלה ורק שיתכן שתתפתח דלקת זיהומית שהיא המחלה וע''י טיפול מונע מנענו הסכנה ואפשר למולו.

ודעת המנח''י א''ש רק אם ננקוט כדברי מלכיאל שכל עין הדמעות הוא בחשש סכנה אמנם דעת החולקין א''ש אף עפי''ד הדברי מלכיאל דאפשר שהוא לא דיבר אלא באופן שאין אנו יודעים את סיבת הדמעות ולכן מידי חשש לא יצאנו אבל כאשר נדע שזהו בסיבת סתימה בצינור המאסף שהוא מצב שאינו סכנה ולאו בלבא תליא, אין לחשוש ורק המנח''י הניח וחידש שעצם הסתימה נמי בכלל שורייקי דעינא אך לולא דבריו א''ש אף לדברי המלכיאל וכאמור לעיל רוב הפוסקים חלקו וס''ל דעין דומעת בלא דלקת ואדמימות ונפיחות אינה סכנה ואינה בכלל דברי חז''ל דבלבא תליא ואפשר למול. וא''כ אף בסתימה בצנור הדמעות אפשר להקל ולמול כאשר אינו מדולק כנ''ל, ואכן כן דעת המורים להקל ולדון סתימה בצינור הדמעות כדין כל עין דומעת וכנ''ל.

עוד דנו הפוסקים אם דין סביבות העין כגון העפעפיים, כדין העין והאם מה שהחמירו חכמים מאד בחולי עיניים ה''ה לעפעפיים או אינו אלא ככל חשש חולי בגוף ובשו"ת דברי מלכיאל (שם אות ח')החמיר מאד אף בזה, ונטה לומר דדין העפעפיים כדין העיניים עיי''ש. אמנם רבו הפוסקים שחלקו בזה ה''ה המרש''ם (ח''ח ר''ב)כורת הברית (רס''ב סק''ט ד''ה ברמ''א)וס''ל דאין שונה מכל אברי הגוף שיש לדון מצד החולשה הכללית והסכנה ככל מחלה וחולי בגוף.

סו''ד, העולה מכל הנ''ל, דבהפרשה בעין שניכר ע''י סמנים וראיות שאין כאב ואף עפ''י מומחים אין כאן חולי ומחלה והעין איננה אדומה ונפוחה, אפשר למול. ואף כאשר הרקע הוא סתימה בצינור הדמעות. ואם אין את התנאים הכאלו, הרי שאם עפ''י סימנים וראיות ועפי''ד רופא אין כאן כאב גדול ואינו מסוכן ואין חולשה בכל הגוף, אפשר למול מיד כשהבריא. אך אם אין ברור כ''ז הרי שיש להמתין ז''י מעת שהבריא. וי''א שכאשר הדלקת חיידקית יש להמתין ז''י ואינו תלוי בסימנים וראיות. וכל זה בעין אבל בעפעפיים אין מקום להחמיר להמתין ז''י אא"כ יש מצב חולי של כל הגוף או סכנה.

חזרה לתחילת העמוד השימוש בתוכן האתר בכפוף לתנאי השימוש

מה חדש באתר:

המלצות חמות:

מאמרים חדשים: